חן כהן במאמר אישי , נשואה לשלומי כהן שחזר בתשובה, השניים סיימו סדנה ב"התקשרות זוגית" וכיום חברים בקהילה
האיש הזה, שקבור כאן, התורה שלו וכל מה הוא מייצג, סוג של הרסו לי הרבה דברים בחיים. בא לי לצעוק עליו. חצוף! אתה והשטויות שלך! מה הבעיה להיות דתיים וגמרנו? למה אתה חייב לגרור אנשים מישראל לפה?
תרצו לשמוע עוד על תכנית "התקשרות זוגית"?
השאירו פרטים ונחזור בהקדם:
את היחסים שלי עם העיר אומן התחלתי עוד בגיל 10, כשאחותי הבוגרת ממני ב-5 שנים החליטה שהיא נכנסת לתהליך התחזקות דתית וטסה לרבי נחמן שקבור בעיירה אומן, ליד קייב, אוקראינה.
כשהיא חוזרת, היא, מה שנקרא בז'רגון המקומי, ב"אורות", ומתחילה לסחוף אחריה את אימי ושאר בני הבית. הפעולה הזו שהיא עשתה עם עצמה כביכול, השפיעה עלי רבות, בין היתר, ההתנגדות שלי ללבוש צנוע שההקפדה עליו מצד אמי, החמירה מאז.
מאז עברו הרבה שנים, הכרתי בתאילנד את מי שהפך להיות בעלי אחרי הרבה "און ואוף" וכשהחלטתי שאני כן רוצה להמשיך, גיליתי שגם הוא נדבק במחלה הזו והוא טס עוד יומיים לאומן כדי לחגוג שם את ראש השנה.
המחשבה הראשונה שקפצה לי היא "זה יעבור", "אם נתחתן הוא לא יסע לחג וישאיר אותי לבד. ברור".
תרצו לשמוע עוד על תכנית "התקשרות זוגית"?
השאירו פרטים ונחזור בהקדם:
אז זהו, שלא. הנסיעות של שלומי לאומן הן דבר מוגמר ואין מה לעשות בנוגע לזה. עד החתונה זה לא עבר.
הקבלה של התובנה הכל כך ברורה הזו קרתה אחרי הרבה תהפוכות בחיי הנישואים שלנו שלווו בלא מעט דרמות, הפערים הדתיים בינינו התעמקו והפסקתי לשמור שבת. יש שני מחנאות בבית, שני שחקנים, נראה מי יישבר ראשון.
אז שנינו נשברנו.
עברנו סדנה משותפת שנותנת כלים המגשרים על פערים דתיים, של ארגון התקשרות זוגית.
בדרך פגשנו אנשים נפלאים והבנו שאנחנו לא לבד. כל זוג הוא עולם שלם.
הסדנה פתחה אצלנו הרבה דרכים לתקשר: להבין את הצורך, להקשיב, ליצור שיחה כך שנגיע לתובנות ולא רק צעקות, לגעת בכאב ואז לרפא אותו.
השיח בבית החל להיות בהחלט ממקום אחר ואז הפרספקטיבה השתנתה, התחלנו להקשיב.
החלטתי שאני נכנסת לעולם של שלומי ולכבוד יום ההולדת שלו אני לא אקח אותו לסופשבוע במדבר האהוב עלי עם פינוקים, מסאג'ים. אקח אותו למקום שהוא הכי ישמח להיות בו וכך גם אוכל להכיר את המקום שאני כל כך סולדת ממנו.
ההפתעה היתה מוחלטת ובשושו, בלי לספר לאף אחד טסנו לקייב ומשם לקחנו נסיעה פנימית מדהימה ביופיה לעיירה אומן.
אומן זו עיירה ציורית (ולא בציניות), קסומה עם גן יפהפיה – גן סופיה, שרק בו אפשר לבלות יום שלם. ואז הגיעה חובת היום, להיכנס לציון של רבינו. אז קבלתי הנחיות ממוקדות מהחסיד: לתת צדקה, לקרוא את "התיקון הכללי" ולבקש. זהו? זה הסיפור.
נכנסתי בחרדה קלה לציון של רבינו.
האיש הזה, שקבור כאן, התורה שלו וכל מה הוא מייצג, סוג של הרסו לי הרבה דברים בחיים. בא לי לצעוק עליו. חצוף! אתה והשטויות שלך! מה הבעיה להיות דתיים וגמרנו? למה אתה חייב לגרור אנשים מישראל לפה? להבטיח להם כל מיני הבטחות הקשורות בעולם שאחרי המוות הפיזי, שאיש לא יודע אם באמת תעמוד בהן? או לפחות לא יהיו כאן כדי לדווח. איפה היית כשעברתי את מה שעברתי? אבל אני לא צועקת. רק הדמעות יורדות, אני מתביישת לצעוק, האנשים שנמצאים כאן מתפללים ובטוחים שהוא הישועה לכל הצרות שלהם: זיווג, פריון, פרנסה, בריאות.
מצד שני, בקשה מאדם מת לא הזיקה לאף אחד אז אני מבקשת. וצועקת. בשקט.
הנסיעה הזו הביאה אותי לנקודה שאפשר להסתכל על זה כמו על "מאהבת" רק לא אנושית והמלחמה אבודה מראש, או על פתיחת ערוץ חדש, נוסף, של הקשבה ממקום אחר לצרכים. להבנה וחיבור מחדש. אני קוראת לזה The Uman effect
עכשיו אני הולכת לאסוף לי עוד כל מיני אפקטים כאלה וליצור את העתיד המשותף שלנו כל יום מהמקום החדש הזה.
חן כהן
