מאת: ד"ר רבקה שפירא, פסיכולוגית קלינית מומחית לתהליכי זהות ויחסים בין-דוריים

מבוא: לא מדובר רק באמונה – אלא בזהות, שייכות ואהבה

היציאה בשאלה היא אחד המהלכים העמוקים והמטלטלים שאדם יכול לעבור. לעיתים, היא מתרחשת באופן הדרגתי ושקט; ולעיתים – כקרע חיצוני שגורר אחריו סערה משפחתית, זוגית או קהילתית. אך בכל מקרה, היא לעולם אינה רק שינוי של אורח חיים – אלא שינוי של תפיסת העולם, ההגדרה העצמית, והקשרים הקרובים ביותר.

במאמר הזה אני רוצה ללוות אותך – לא לשפוט, לא להציע תשובות פשוטות – אלא לעזור לך להבין מה אתה עובר, מה עובר על הקרובים אליך, ואיך ניתן לבנות מחדש תקשורת מכבדת ואמיתית, גם כשנראה שהפערים עצומים.

שלב ראשון: להבין מה עובר עליך – ולא לברוח מזה

אחד הדברים הראשונים שחשוב לעשות בתהליך של יציאה בשאלה הוא לזהות את הרגשות שמלווים אותך: בלבול, אשמה, כעס, בדידות, שחרור, הקלה – כל אלה יכולים להתקיים יחד, לפעמים באותו יום.

ייתכן שאתה חש אכזבה מהמערכת הדתית שגדלת בה; אולי איבדת אמון באנשים שייצגו אותה; אולי פשוט מצאת עצמך לא מאמין יותר – אבל בלי לדעת מה כן. התחושות האלה תקפות. אין דרך "נכונה" לצאת. אין קצב אחד. מותר לך להרגיש הכול – ולחפש את עצמך מחדש.

אל תדחיק. תכתוב. תדבר. תשתף. כשאתה נותן לרגשות שמות – אתה מקבל שליטה מחדש.

שלב שני: להבין מה עובר עליהם – ולמה זה כל כך קשה

לקרובים אליך – הורים, בני זוג, אחים – קשה לפעמים להפריד בין האמונה שלך לבין האהבה שלך אליהם. מבחינתם, שינוי באמונה נתפס לפעמים כבגידה: בערכים, במשפחה, באורח החיים שגדלת עליו.

חשוב להבין: הריאקציה מהם – כעס, שתיקה, דרמה – היא לרוב תגובת פחד. פחד לאבד אותך. פחד שהמשפחה תתפרק. פחד מההשפעה על האחים או הילדים.

הידיעה הזו לא מצדיקה יחס פוגעני – אבל היא יכולה לעזור לך לא להיכנס מיד לקרב. כשאתה רואה את הפחד – אתה יכול לבחור לענות ברוך, לא בהתגוננות. וזה משנה את כל השיחה.

שלב שלישי: כלים לתקשורת מחברת ולא מתגוננת

1. תשתף ברגשות, לא רק בעמדות

אם תגיד "עזבתי כי זה שקר", אתה תיתקל בהתנגדות. אבל אם תגיד "הרגשתי שאני חי חיים שלא שייכים לי יותר" – יש סיכוי שיקשיבו.

שיתוף רגשי מרכך את השיחה. הוא לא מאיים. תסביר מה חווית, לא מה דעתך. רצוי לתרגל מראש – אפילו מול מראה או עם חבר – איך תוכל לדבר מהלב, בלי לגלוש לוויכוח. אפשר גם לכתוב מכתב או הודעה מראש, ולהקריא – כדי לשמור על מסגרת רגועה.

2. תן כבוד גם למה שעזבת

אמור בפה מלא: "אני לא מזלזל בדרך הזו. זו פשוט כבר לא הדרך שלי". ברגע שתהיה בוגר מול העבר שלך, גם האחרים יתקשו לתייג אותך כ"כופר", "מורד" או "משוגע".

אם אתה יכול, היזכר בדברים טובים שהיו לך בתוך העולם הדתי – טעמים, חוויות, אנשים – זה יעזור גם לך לייצר תקשורת פחות קוטבית. אמירה כמו: "אני לא מתגעגע לחוקים, אבל לפעמים אני מתגעגע לאווירה של שבת" יוצרת חיבור אנושי ומורכבות.

3. שאל, אל תטיף

במקום לנפץ להם את האשליות – תשאל שאלות. "איך אתה מרגיש עם זה שאני כבר לא שומר?" – זו שאלה שמאפשרת קירוב, לא ריחוק. תן להם להביע את הקושי.

כדי לנהל שיחה שמקרבת, אתה יכול לנסות לבקש מהם לשתף: "מה הכי קשה לך בתהליך שאני עובר?". ואז – רק להקשיב. לא להתווכח. לא לתקן. ההקשבה עצמה היא גשר.

4. שים גבולות – אבל בגובה העיניים

יש לך זכות לחיות לפי אמונתך – או חוסר אמונתך. אבל שים את הגבולות בצורה רגועה. אם אתה בן זוג: "אני כבר לא מקיים מצוות, אבל חשוב לי שנמצא דרך לחיות יחד בכבוד הדדי – כולל איך נחגוג חגים, ואיך נגדל את הילדים". ואם אתה בן להורים דתיים: "אני לא מתפלל יותר, אבל חשוב לי שתדעו שאני עדיין בן שמכבד אתכם ורוצה להישאר חלק מהמשפחה".

במקום לנסות להתאים את עצמך או להתעמת, נסה לתווך את עצמך. הגבול הוא לא נגד – הוא בעד הקשר. כשאתה מדבר עליו כך, זה מאפשר שיחה פתוחה ולא עוינת.

שלב רביעי: להתמודד עם כאב ותגובות קשות

לצערי, לא כל סביבה מגיבה בהבנה. יש מי שחותכים קשר, צועקים, מאיימים, מקללים. זה קשה. לעיתים – בלתי נסבל. אתה לא חייב להישאר חשוף להתעללות רגשית.

אבל נסה לזכור: כל תגובה קיצונית מגיעה ממקום של חוסר אונים. גם ההורים הכי מכילים – לפעמים פשוט לא יודעים איך להכיל שינוי עמוק אצל אדם אהוב.

אם אתה חי בזוגיות – עם או בלי ילדים – ושם נמצא הקושי העיקרי, חשוב להבין שהתקשורת שם קריטית. נסו לקבוע זמן קבוע לדבר על ההבדלים, לא בזמן מריבה. אפשר להשתמש בשיטה של "אני מרגיש… כש… ואני צריך ש…" – שמפחיתה אשמה ומחדדת צורך.

למשל: "אני מרגיש לבד כשאת מספרת לילדים משהו שאני לא מאמין בו. אני צריך שנחשוב יחד איך אנחנו מציגים את ההבדלים בינינו, בלי לפגוע בילדים".

בזוגיות עם פערי אמונה – הטיפול אינו מותרות. הוא משאב הכרחי לבניית גשר של אמון וכבוד הדדי. חפשו ליווי של איש מקצוע שמכיר את העולמות הדתיים והחילוניים, כדי שתוכלו לבנות שפה זוגית חדשה.

שלב חמישי: לבנות עתיד חדש בלי לנתק את העבר

אתה לא צריך למחוק את מי שהיית כדי להיות מי שאתה עכשיו. הילד הדתי, התפילות, החגים, השירים – הם חלק ממך. לא אויבים שלך.

ככל שתשלים עם עצמך – כך תוכל לשוב ולבנות קשרים עם המשפחה, אבל גם עם הזהות שלך. אתה יכול לבחור מה אתה לוקח איתך, ומה אתה משאיר מאחור.

זהות מורכבת היא לא זהות מבולבלת. להפך – זו זהות עשירה, עמוקה, גמישה. והחיים האותנטיים שלך יכולים להיות מלאים באהבה, באמת ובשייכות – גם בלי דת.

סיכום: אתה לא לבד, ואתה לא מקולקל

הרבה יוצאים בשאלה מרגישים שהם איבדו הכול – אמונה, שייכות, אהבה. אבל האמת היא – אתה יכול לבנות הכול מחדש. בדרך שלך. בקצב שלך. עם הלב שלך.

המשפחה אולי תשתנה – אבל לא חייבת להיעלם. הקשרים אולי יכאבו – אבל אפשר לרפא. והלב שלך? הוא ילמד לדבר מחדש – בשפה שמכבדת גם אותך, וגם את מי שאוהבים אותך.

אם אתה זקוק למישהו שילך איתך בדרך – אל תתבייש. יש מי שמקשיב. יש מי שמבין. ויש דרך קדימה.

צוות התקשרות