להתבונן פנימה

להתבונן פנימה 

 בעל התשובה הוא מעין מהגר, בדיוק כמו אותו ההלך שהגיע מהקצה השני של העולם, מתרבות שונה, מערכים אחרים לחלוטין ואפילו צורת חשיבה זרה ואחרת. הוא לא תמיד מתקבל בעין יפה ומאפשרת, לעיתים ייתקל בהתנשאות או בניכור דווקא מהסביבה או מהקהילה אליה ירצה כל כך להשתייך, בעל התשובה לעיתים יתאכזב ולעיתים אף ינסה להידבק יותר. מה נכון עבורנו?

 המאמץ למצוא שייכות 

כל אדם חווה בחייו סיטואציות של חוסר שייכות, החל מהילדות שלנו, דרך חטיבת הביניים והתיכון ואחר כך הצבא שמהווה כור היתוך וממזג אותנו לחברה אחת ומלוכדת. חברה שבנויה מאנשים פרטיים, מגוונים ומיוחדים כל אחד עם כישרונותיו אופיו ויכולותיו. בהיותנו ישראלים דווקא יש ערך לגיוון האתני, התרבותי. והייחודיות הפרטית של כל אחד יכולה לבוא לידי ביטוי בכל מיני דרכים וצורות שיתרמו ליחיד ולסביבתו. לא כן במגזר החרדי. שם הערך המטופח ביותר הוא ההשתייכות לקהילה מיום הלידה ממש. זוהי אינה השתייכות בהגדרה כי אם ממש סוג של התבטלות, מיזוג והפיכת האדם לחלק אחד מתוך הכלל. לעיתים עד כדי התעלמות מהאני הייחודי של כל פרט ופרט – למען קיום הקהילה, ככוח מאוחד מניע ומשמר תרבות עתיקת יומין המאוימת להתכלות בכל דור ודור.

אז מה נכון עבורנו?

אנחנו, הזוגות המעורבים חילונים ודתיים, או בעלי התשובה, תמיד נישאר נטע זר בתוך החברה החרדית הקלאסית. גם אם נוסיף לעצמנו כל מיני תבלינים בצורת לבוש דומה, דיבור דומה, ומעשים דומים. אנחנו צריכים לזכור שיש לנו תפקיד חד משמעי בתהליכים האלו. אנחנו החוט המקשר. קורצנו מחומר אחר והבחירות האמיצות שלנו במהלך החיים כאדם חוקר, משנה ומוביל הן אלה שצריכות להניע אותנו ולקדם אותנו בחיים. בשלב החזרה בתשובה, בו אנו ממש בתחילת תהליך ההגירה, עלינו להפנות מבט אל עצמנו פנימה ואל משפחתנו.  זו העת לזיכוך פנימי איטי ועמוק, בעל משמעות, בו חשיבות השפיות שלנו, המשפחה שלנו, הקרקע שלנו הם במקום הראשון.

אנחנו שווים

במשך כל השנים בהם אני נפגש עם זוגות מעורבים, אני שומע סיפורים על נשים וגברים שמרגישים שלנצח יישארו סוג ב. שתמיד ישתוקקו להיות חלק, להיות כמו, להיות משהו שהוא לא הם. נשים שמדברות על הצער הרב שבעבר לא כיסו ראש, לא טבלו במקווה, גברים שקיעקעו את עצמם לדעת או שבזבזו את זמנם להבל. כשאנחנו נמצאים בתהליך של תשובה אנחנו יכולים להביט אחורה ולשמוח! אין זה הזמן להצטער על העבר שכן אילולא הוא, לא היינו במקום בו אנחנו היום. כל מעשה, טוב או רע הוא זה שהוביל אותנו לבחור את הבחירה המשמעותית שאנחנו הולכים בה. ולכן נקודת המבט שלנו לכל מי שמנסה לחנך או ללמד אותנו איך להשתלב או איך להתמזג – צריכה להיות ברורה לנו ובהירה למשפחתנו:  אנחנו שווים.
אנחנו אחרים לטובה. בחרנו להוביל את חיינו ולא להיות מובלים, בחרנו לשנות ולא להיות חלק זניח. כמו שהחלטנו כך לגבי הדרך הקודמת שלנו- אותה החלטה עומדת בעינה גם כעת. אין צורך להתרפס, להחליף לבוש או להסתכל בדיכאון ובעצב על מקומנו "הנחות". גם בחינוך הילדים וגם בזוגיות, אנחנו צריכים להביא את הבשורה שהשינוי שעשינו הוא גאוותנו, והוא למען הנשמה שלנו ולא למען איזשהו שכן שיביט עלינו באור חיובי. אנחנו נקבל את עצמנו, השאר – נשאיר לכח גדול מאיתנו. זו הדרך שלנו וזה האור שלנו, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו.