הם נפגשו במסדרונות האוניברסיטה — הוא עם כיפה קטנה וראש פתוח, היא חילונית עם לב גדול וראש חד.
כמו הרבה זוגות שמתחילים ב"אנחנו זורמים, לא נעשה מזה עניין", הם התאהבו עמוק — בלי לתכנן, בלי אידיאולוגיה.

הם לא היו שונים כל כך בהתחלה. הוא היה "דתי-לייט", לא הקפיד על הכול.
היא לא דחתה את המסורת — פשוט לא הכירה בה כדרך חיים.
אבל אז התחילו לדבר על חתונה, ואז על ילדים — ועם השיחות הגיעו גם הפחדים.

הוא התחיל להרגיש שמסגרת דתית ברורה היא הדבר הנכון למשפחה.
שבת, חגים, חינוך — הוא רצה יציבות, עומק, שייכות.
והיא?
הרגישה שהקרקע מתחילה לזוז מתחת לרגליים.
האם תצטרך לוותר על החופש שלה?
על האורחים בשבת?
על מי שהיא?

זה לא היה ריב גדול — זו הייתה שתיקה. מרחק. מבט בעיניים שכבר לא הבין עד הסוף.

ואז מישהו המליץ להם על התקשרות.

בהתחלה הם חשבו שזו עוד סדנה של "בואו תלמדו איך לחיות באהבה למרות שאתם לא מסכימים על כלום".

אבל מה שהם קיבלו היה משהו אחר לגמרי:
הם למדו לכבד את הפער בלי לחשוש ממנו.
לראות בו לא איום — אלא הזדמנות.
לשאול, לשתף, לבכות ולצחוק — בלי ציניות ובלי כפייה.

הם לא פתרו את הכול ביום אחד.
אבל הם כן בנו שפה זוגית חדשה.
כזו שאפשר להגיד בה "זה קשה לי", אבל גם "אני בוחר בך למרות הכול".

היום הם גרים ביישוב מעורב — דתיים וחילונים ביחד.

הוא הולך לבית הכנסת בשבת בבוקר עם הילדים.
היא נפגשת עם חברות חילוניות בישוב.
ובצהריים כולם יושבים יחד לארוחה.

היא אומרת ששבתות הפכו עבורה לדבר שהיא מחכה לו — לא כי הכול דתי, אלא כי יש בהן נשמה.
והוא אומר שהוא למד להיות פחות נוקשה, יותר פתוח — ויותר נוכח.

והילדים?
הם מאושרים.
כי יש להם הורים שלא מפחדים להיות שונים — אבל גם לא מפחדים לאהוב.

סיפור אחד מתוך עשרות

הם לא לבד.
הסיפור שלהם הוא סיפור של עוד רבים — זוגות שנפגשים באמצע הדרך, ורוצים לבנות בית עם אמת, אהבה וקדושה, כל אחד בדרכו.

אנחנו ב-התקשרות כאן כדי ללוות גם אתכם.
כי גם כשיש הבדלים — אפשר לבנות בית משותף.
והלב? הלב תמיד יודע איך למצוא את הדרך.