מאת הרב עמי ברעם, מייסד ויו"ר ארגון 'התקשרות'

בכל בית מכירים את זה: פערים. פערים בגישה, בקצב, ברגש, בציפיות. לפעמים נדמה שהפער עצמו הוא הבעיה, אבל האמת עמוקה יותר. שלום הבית אינו נפגע בגלל שיש פערים, אלא בגלל שלא תמיד יודעים כיצד לעבוד איתם נכון. בכתבה זו ננסה להבין מהו הפער העמוק ביותר בין בעל לאשתו, מדוע פער זה יוצר לעיתים תסכול משני הצדדים, ואילו כלים מעשיים – פשוטים אך עמוקים – מאפשרים לבנות מרחב משפחתי משותף, בטוח ומכיל, כזה שמביא לחיבור, קרבה ושמחה אמיתית.

פערים מובנים: להבין שקיים פער

ישנם סוגים שונים של פערים בתוך הבית: פערים השקפתיים, פערים מנטליים ועוד. אולם באופן כללי, כבר מעצם הבריאה קיים שוני מהותי.

האישה, בטבעה, רגשית יותר ודמעתה מצויה. לעומתה, הבעל מחפש פתרונות מהירים ותכליתיים: "תמצתי לי כאן ועכשיו מה את צריכה, בלי הרבה פרטים". אך הפער המשמעותי והעמוק ביותר שעל הבעל להכיר הוא העובדה שאשתו, במהותה, זקוקה למשענת אצלו. היא זקוקה לידיעה שביכולתו להכיל את השיח המשותף ואת עולמה הרגשי. היא אינה מחפשת בהכרח פתרון לבעיותיה, אלא משענת.

חשוב להבין שזוהי "עסקה" דו-צדדית: כדי שזה יקרה, האישה צריכה להסכים להישען על בעלה ולוותר על השליטה המוחלטת, ועל הבעל לדעת שמתפקידו לשאת אותה ולהיות שם עבורה.

כאשר האישה חשה שהיא אינה יכולה להישען על בעלה – בין אם משום שהוא עסוק, בין אם משום שהוא מתקשה להכיל קשיים רגשיים, ובין אם משום שהוא עצמו נמצא במצוקה או שהצד הרגשי אצלו אינו מפותח דיו – הפער הטבעי והמשמעותי הזה הופך לניכר וכואב. במצב כזה הבית יחווה קשיים: האישה תחווה תסכול מתמשך, וגם הבעל יחווה תסכול מכיוון שלא יצליח לשמח את אשתו ולספק לה את המשענת הרצויה.

פער בסיסי זה הוא התשתית לכל הפערים האחרים הקיימים בחיי המשפחה. על גביו מתווספים פערים מנטליים שונים: הוא פזרן והיא חסכנית, היא מהירה והוא איטי, ועוד אינספור הבדלים הבאים לידי ביטוי בדרכים שונות. את הפערים הללו עלינו להכיר ולדעת לנהל נכון. השאלה היא כיצד מגשרים עליהם? השלב הראשון הוא ההכרה בעובדה שיש פער, ושהוא מובנה במהות השונה, ומתוך ההבנה הזו ניתן ללמוד כיצד לעבוד נכון עם המורכבות הזו.

כאשר מתגלים פערים בולטים בין הבעל לאשתו, אנו מזהים בדרך כלל שתי תגובות אפשריות:

האפשרות האחת היא כפייה: הנטייה הטבעית היא לנסות להשתלט ולכפות את הדעה והדרך על הצד השני. האפשרות השנייה היא בריחה והתרחקות: אם לא מצליחים להסתדר, להסכים ולבנות מרחב משותף, הפתרון יהיה שכל אחד "יתפוס צד" משלו. פשוט לא מצליחים לנהל את המורכבות, ולכן מתרחקים. ניתן לראות בתים שבהם כלפי חוץ הכל נראה תקין, אבל החוויה הפנימית היא של בדידות: "הוא לא רואה אותי", "היא לא מכבדת אותי".

מרחב משותף: בניית תקשורת נכונה

הדרך לגשר על הפערים עוברת דרך היכולת לבנות יחד "מרחב משותף". עלינו לשאול את עצמנו: איך בונים את ה"יחד" בבית? התשובה, במקרים רבים, מתחילה בבניית תקשורת נכונה.

זהו נושא רחב מאוד, במיוחד לאור העובדה שמודלים של שלום בית שהבאנו איתנו מבית ההורים אינם תמיד בריאים. התקשורת היומיומית שאנו מכירים דומה לעיתים לשליחת הודעת וואטסאפ: נכנסים הביתה, זורקים כמה מילים לחלל האוויר, מפריחים בלון שמתפוצץ ונעלם. מדברים, מתווכחים, כל אחד נכנס לדברי השני, ואף אחד לא באמת שומע. זהו הבסיס: אם לא נלמד ולא נאמץ שפת תקשורת בריאה וטובה, לא נוכל לבנות מרחב משפחתי משותף.

נדבך נוסף הוא נושא הצרכים. צרכים בתוך המשפחה הם עוגנים שחייבים להתקיים. לדוגמה: אם אחד הצדדים אוהב מאוד לטייל, ואת השני זה כלל לא מעניין, התעלמות מהצורך הזה תהיה הרסנית לאווירה בבית. הבעיה היא שלעיתים קרובות איננו יודעים להביע צרכים: או משום שאנו עסוקים ב"ריצוי" של הצד השני, או כי אנו חושבים שעמידה כנה מול צורך והבעתו היא צעד "לא חסידי" ("אני רוצה / צריך? הרי צריך להיות ב"ביטול"!…"). התוצאה היא תחושת קורבן, מרמור ושחיקה, בפרט אצל נשים שנוטות לשים את צרכי הבעל והילדים לפני צרכיהן שלהן, ולעיתים אף אינן יודעות לזהות מה הן באמת רוצות או צריכות.

חלק מהותי מבניית המרחב המשותף הוא היכולת לשבת ולדבר ללא הסחות דעת. בשיחה כזו חשוב מאוד להביע את הצרכים שלנו. כדי להבין את המטרה, נשתמש בדימוי מעולם המשחקים: במשחק שחמט המטרה היא להוריד את החיילים של היריב ולנצח, אבל ב"משחק" המשפחתי המטרה היא WIN–WIN – שכל החיילים יישארו על הלוח. כלומר, שהצרכים של שנינו יתקיימו. גם אם הצרכים נראים סותרים, בשיחה המשותפת עלינו למצוא דרכים שבהן אנו לוקחים אחריות משותפת לכך שהם יתקיימו. חשוב לציין: האחראי העיקרי ליזום ולדאוג למילוי הצרכים בבית הוא בעיקר הבעל – גם כאשר מדובר על צרכיה של האישה – מפני שבמקרים מסוימים האישה מתקשה להביע זאת או נוטה לרצות את הבעל.

שיקופים: הכלי לתקשורת בונה

תקשורת, כאמור, היא נושא רחב. חלק ממנה הוא פשוט היכולת לפנות זמן לשבת ולדבר. ישנה "שפה" של תקשורת שכדאי מאוד ללמוד, והיא נקראת "שיקופים". ההמלצה היא שכאשר עולה קושי, מתח או מצוקה, יש לפנות שעה ביום – ללא ילדים וללא הסחות דעת – ולשבת לדבר.

השיח הזה בנוי משלושה שלבים:

השלב הראשון הוא היכולת להעביר מסר כשהצד השני רק מקשיב. רק אחד מדבר כרגע ומבטא את הכאב שלו, ותפקידו של השני הוא רק להקשיב ולשקף. לא להיכנס באמצע הדברים, לא להתנגד. ממש להיות כמו "כלי ריקן" המסוגל להכיל את הדברים הכואבים שהשני רוצה לומר. בשיחה כזו חשוב מאוד להשתמש בגוף ראשון ("אני"). לא לדבר על מה "אתה" או "את" עשיתם, אלא על מה "אני" מרגיש. האשמות והשלכות כלפי הצד השני יוצרות חסימה מיידית. לכן, היכולת לדברר את עצמנו – מה כואב לי, מה קשה לי – היא קריטית.

התפקיד של המקשיב הוא לשקף. מהו שיקוף? לחזור על הדברים ולשאול: "האם הבנתי אותך נכון?".

לדוגמה: "אני שומע שממש קשה לך שאין טיולים, ושפעם אחת אפילו רצית לטייל ולי לא היה כוח וביטלתי את זה". המטרה היא לשמוע את התסכול והכאב ולשקף אותם במדויק. זהו "שריר" שקשה לנו מאוד להפעיל, כי בדרך כלל אנחנו שומעים ומגיבים מידיית. אך המקום הזה של הקשבה נקייה יוצר ביטחון, כי הצד השני מרגיש שיש מי שבאמת שומע אותו.

ניקח דוגמה מהחיים בבית, מול הילדים: ילד רוצה שוקולד לפני השינה. אתה יודע שזו "זריקת סוכר" שתשאיר אותו ער, ואתה רק רוצה לסגור את היום. הוא בוכה וצועק, והתגובה הטבעית היא הפעלת סמכות: "כנס לחדר ולך לישון!". אך בצורה הזאת, סגרנו עניין בכוח. בשיקוף, זה יישמע אחרת לגמרי: "אני שומע שמאוד חשוב לך לקבל שוקולד. אולי ראית שאחיך קיבל, אולי היה לך יום קצת עצוב ואתה רוצה משהו שישמח אותך. אני שומע אותך, חמודי. אני מבין כמה זה חשוב לך. אתה בטח מרגיש מאוכזב, נכון? בוא אתן לך חיבוק ואקח אותך למיטה".

דוגמה נוספת: אתה פונה לשירות לקוחות ומרגיש שאתה מדבר לקיר. אין מענה, אין הקשבה. התחושה היא שלא מבינים אותך. השלב הבא הוא כעס: "תנו לי את המנהל!". מדוע? כי אנחנו חייבים להישמע. הקושי הגדול ביותר הוא התחושה שלא רואים אותנו. אנחנו זועקים: "אפילו אל תפתרו לי את הבעיה – רק שמישהו ישמע אותי, יבין אותי".

בשיקוף, אתה רואה את האדם שמולך, ועצם הראייה הזו ממיסה את חומות הקושי. האמפתיה וההבנה הן הבסיס. זה המקום שבו אני רואה את הכאב של מי שעומד מולי ולא הודף אותו חזרה. לא מדובר על "מי צודק", אלא על כאב שדורש התייחסות. אל תהדוף רגשות וצרכים, פשוט תתייחס אליהם בלב פתוח. זה אמנם נשמע קשה, אך עם תרגול נכון – זה אפשרי בהחלט.

השלב השני הוא הבנה (אישוש). יכול להיות שלא מתחשק לי לטייל בכלל; בעיניי זה בזבוז זמן. אבל אני יכול להבין שאת/ה רוצה לטייל. אני לא חייב להסכים כדי להבין. לדוגמה, הבעל יכול לומר: "אני מבין כמה הטיול משחרר אותך מהעומס היומיומי, וכמה את רגילה לזה עוד מבית הילדות שלך". כשמבינים את המניע העמוק, קל יותר להכיל. (ממש כמו שאם ילד מתעורר בלילה מחלום רע ופוחד ממפלצת שנמצאת בארון, נוכל להבין את הפחד שלו ולחבק אותו, בלי לסתור את עולמו הדמיוני – כי בעולמם של ילדים הדמיון הוא מציאות לכל דבר).

השלב השלישי הוא אמפתיה. מה את/ה מרגיש/ה עם זה שאין טיולים? בודד/ה? שקוף/ה? ברגע שחשפנו את הרגש – כאן מתחילה התקשורת האמיתית. לתלונות ולבעיות קשה לתת מענה, אבל לרגשות? הלב יודע להגיב. כאן מוטלת אחריות משמעותית: "יש לי אחריות לרגשות שאת מרגישה. אם את עצובה או מרגישה 'לא נראית' – זה נוגע לי, ואני רוצה להכיל ולבדוק מה יכול לשמח אותך".

רק עכשיו, אחרי שחשפנו את הרגשות, אפשר להתחיל לדבר על פתרונות. כאשר ממהרים לפתור ולדלג על התהליך, זה אולי "אקמול" לקונפליקט, אבל לא ריפוי. רק אחרי חשיפת הרגשות אפשר לדבר על פתרונות אמיתיים, וגם אם לא נצליח לפתור הכל מיד – עצם היכולת לחשוף רגשות בגלוי יוצרת תחושה של מוגנות. הידיעה שיש "על מי להישען" מאפשרת מקום בטוח, בונה אמון ומאפשרת קרבה אמיתית.

בסופו של דבר, שלום בית אינו נבחן האם וכמה פתרונות מצאנו, אלא בכמה מקום נתנו אחד לשני. כאשר לומדים לעצור, להקשיב באמת ולתת תוקף לעולם הרגשי של מי שמולם – משהו עמוק משתנה. הבית הופך ממקום של מאבק או עייפות למקום שיש בו ביטחון, קרבה ושייכות. זהו מקום לדבר, מקום להרגיש, מקום להישען.

נספח מעשי: דוגמה לדיאלוג

שלב 1: שיקוף (הקשבה)

• הדובר: משתף בצורך או בקושי ("מה שקשה לי…", "הצורך שלי הוא…").
• המשקף: חוזר על הדברים ושואל: "האם הבנתי אותך נכון?".
• סיכום: המשקף נותן סיכום קצר של הנאמר לוודא הבנה מלאה.

שלב 2: אישוש (הבנה)

חשוב להבין את ההיגיון של הצד השני, גם אם לא מסכימים איתו. המשקף אומר (בחרו משפט אחד):

• "אני בהחלט יכול להבין ש…"
• "אתה נשמע לי הגיוני בגלל…"
• "זה נשמע לי הגיוני בהתחשב בזה ש…"
• "אני יכול להבין על מה אתה מדבר".
• לבסוף שואל: "האם אני מבין אותך?"

שלב 3: אמפתיה (רגש)

הגדרה מוצלחת של רגשות נעשית על ידי שימוש במילה אחת: כועס, עצוב, מאוכזב, שמח וכו'. המשקף אומר (בחרו משפט אחד):

• "אני יכול לתאר לעצמי שאתה אולי מרגיש…"
• "אני רואה שאתה מרגיש…"
• "אני יכול לתאר לעצמי איך הרגשת…"
• חשוב לבדוק את מידת הדיוק בשאלה: "האם הבנתי נכון את ההרגשה שלך?", "האם כך אתה מרגיש?", "האם יש לך מה להוסיף בנוגע לתחושה זו?".