מאת: עמי ברעם, מנכ"ל עמותת "התקשרות"

אני זוכר את הלילה ההוא, לפני שנים רבות, שבו הבנתי שהבית שלי עומד להשתנות לנצח. הייתי בעצמי בעיצומו של תהליך תשובה סוער, מלא באורות ובוודאות מוחלטת, בזמן שאשתי, שותפתי לחיים, נותרה מאחור המומה, פגועה, חוששת מהעתיד שנגזל ממנה. באותם רגעים, כשישבנו בסלון הבית שהפך פתאום לשתי יבשות נפרדות, למדתי את השיעור הראשון והחשוב ביותר שבסופו של דבר היה השיעור שהציל גם את הבית שלנו ואת חיי הנישואין שלי: הקשר חזק מהכל, או שהוא אינו קיים בכלל.

זה היה כמעט חדשני. אנטיתזה לגישה ששלטה עד אז. חשבתי שלא תהיה ברירה, שאאלץ לבחור בין האמונה שלי לבין הנישואין שלי. אבל גיליתי משהו אחר – האמונה שלי היא חלק ממי שאני, השאלה היא איך אני מביא את זה לקשר עם אשתי. מאז אני משתדל להנחיל את הגישה הזו. בקשר בין זוגות עם פערים דתיים ובין הורים וילדים עם פערים דתיים – האמונה היא לא חזות הקשר. הדבר היחיד שהוא חזות הקשר הוא הקשר עצמו. אני מעז להרחיק ולהגיד שלמדתי כי לתלות בו את האמונה או לבחור לנתק אותו בשל פערים דתיים – זו כמעט החלטה שהיא הפך הדת.

נקודת המבט של הורה לילד שבוחר בדרך אחרת ממנו שונה מנקודת המבט הזוגית. בזוגיות יש בחירה, בהורות – אין כזו. אי אפשר להתגרש מתפקיד ההורה ואי אפשר להפוך להיות 'לא ילד של'. מה שמחדד עוד יותר את חשיבות השמירה על הקשר ויהי מה.

זו כאמור אינה הגישה הרווחת. היום, כשאני מלווה אלפי הורים ומנהל את עמותת "התקשרות", אני רואה בעיניהם של ההורים ש'מאבדים' את ילדם לטובת דרך שבה אינם מאמינים ושנוגדת את אורחות חייהם, את אותו המבט שהיה בעינינו כזוג צעיר אז. זהו מבט של רעידת אדמה. כשילד שגידלת על ברכי התורה והמצוות בוחר להסיר את הכיפה (או לחבוש אותה), זו לא רק "בחירה אידאולוגית". זו קריסה של תמונת העתיד. זהו רגע שבו הקרקע הערכית נסדקת, ותחושות של כישלון, בושה ואשמה מציפות את הלב: "איפה טעינו?", "מה יגידו בשטיבל?", "איך נחתן את האחים האחרים?".

להורה המתמודד יש בחירה בין שתי אופציות:

הראשונה והלכאורה קלה יותר היא לחתוך את הקשר.

לפעמים זו בחירה לנתק מגע כדי לשמור על השם הטוב של המשפחה,כדי לא לפגוע בשידוכי העתיד או כדי לשמור על האחים שלא יחשפו לחיים אחרים שמהם מנסים להימנע. לפעמים היא נובעת מחוסר היכולת של ההורה להכיל את כאב הלב העצום והמחשבה שרחוק מהעין יהיה גם רחוק מהלב.

הבחירה השניה היא הבחירה לשמר את הקשר. יש בה אינספור סכנות למשפחה, לשאר הילדים, לשם הטוב ולכאבי הלב. לפעמים היא דורשת מההורה התפשרויות חינוכיות כאלה שלא דמיין שיוכל לבצע, אבל מתוך הניסיון האישי שלי בתוך נישואין של "שני עולמות", ומתוך ההיכרות האינטימית עם השטח, אני מבקש לטעון: כשהורה ניצב בצומת הדרכים שבה הוא רואה את ילדו בוחר אחרת, זו הפניה שאותה הוא צריך לבחור. הדרך חזרה הביתה לא עוברת דרך חומות של ניתוק, אלא דרך גשרים של הלב.

בין שליטה לשחרור: המלכודת של "הסדר המדומה"

התגובה הראשונית של הורה חווה רעידת אדמה כזו היא לנסות להחזיר לעצמו את השליטה. אנחנו חושבים שאם רק נצעק מספיק חזק, אם נאיים, אם נציב אולטימטומים או ננתק את הקשר, נצליח "ליישר" את הילד. הרי אנחנו בטוחים בדרכנו, אנחנו יודעים שזו האמת, ואנחנו חושבים שהתפקיד שלנו הוא להגן עליו מפני עצמו.

אבל האמת הכואבת היא ששליטה היא אשליה. מהיכרותי הקרובה עם מאות מקרים, הניסיון "לנהל" את הילד באמצעים של כוח רק דוחה את המפגש עם הכאב ומעמיק את הקרע.

אני נזכר בסיפורו הכואב של א', אב מכובד בקהילה חסידית, שהגיע אלינו אחרי שנתיים של נתק מוחלט מבנו. הנתק החל כשהבן – בן 14 בסך הכל, בחר לשנות מעט את סגנון הלבוש שלו והחליף לנעליים שפחות מקובלות בקהילה. 'צעקתי עליו. הודעתי לו שעד שהוא לא מתאפס, שלא יחזור הביתה. חשבתי שישאר בישיבה, יחשוב מעט ויתחרט, חשבתי שהקשיחות שלי תחזיר אותו בתשובה, שאני אהיה השוטר הרע לרגע ואמא שלו תהיה השוטר הטוב ברגע שיחזור הביתה. הרי אנחנו אוהבים אותו כל כך בבית', אבל זה לא צלח. א' פשוט לא חזר הביתה. ואחרי הנעליים נעלמו גם הפאות ואיתן התחלפו החולצות לטריקו ובדרך עבר הנער כמה משברים לא פשוטים וגם כשהאבא ביקש שיחזור הביתה, הוא רחק ממנו. קרוב פיזית אבל רחוק רחוק רחוק בלב. "איבדתי את הילד שלי כי חשבתי שאני יודע הכל.", הוא אומר בכאב.

הסיפור של א' הוא תמרור אזהרה. כשאנחנו בוחרים בניתוק, אנחנו בעצם אומרים לילד: "האהבה שלי אליך היא תלוית ביצועים". זהו המסר ההפוך ביותר ליהדות. אהבת אב ובן צריכה להיות דומה לאהבת הקדוש ברוך הוא לישראל  ש"בין כך ובין כך קרויים בנים".

הבית כמרחב מוגן: למידה מהניסיון הזוגי

במשך שנים, כשהייתי נשוי בתוך מציאות של פער דתי, למדתי שהסוד הוא לא לנסות לשנות את הצד השני, אלא להפוך את הבית למקום שבו השונות יכולה לדור בכפיפה אחת. כשילד עוזב את הדרך, הוא לא "נופל" הוא עובר תהליך. אם הבית הופך לשדה קרב, הילד יברח למקום הראשון שיציע לו חום ללא תנאי.

כאן נכנסת הפילוסופיה של "התקשרות". אנחנו מלמדים הורים שהדאגה לעולם הנפשי של הילד היא העבודה הרוחנית החשובה ביותר שלהם כרגע. ילד שמרגיש שהוריו מוכנים להכיל את הספקות שלו, את השאלות שלו ואפילו את השינוי החיצוני שלו, הוא ילד שנשאר קרוב.

ניקח לדוגמה את ר', אמא שהגיעה אלינו כשבתה התחילה ללבוש בגדים שאינם הולמים את הבית. "היה לי קשה לנשום כשראיתי אותה יוצאת ככה לרחוב," שיתפה. "אבל אז נזכרתי ששמעתי סיפור על אישה שהתמודדה עם ניסיון דומה לשלי והחליטה שהיא עם הבת שלה במאה אחוז. היא שאלה רב אם מותר לה לקנות לבתה בגדים לא צנועים, הלכה איתה לחנות ואף שילמה על המכנסיים. אני לא הרגשתי שאני מסוגלת לעשות עד כדי כך, אפילו לשאול את הרב לא העזתי אז החלטתי שאני לא מדברת על הבגדים. אני מדברת על הלב. התחלתי להזמין אותה לקפה, לשאול מה שלומה, בלי הטפות. יום אחד היא אמרה לי: 'אמא, תודה שאת לא נלחמת בי. בזכות זה, אני עדיין מרגישה שייכת למשפחה'".

מהצד אני יודע להגיד שזהו הניצחון האמיתי. לא הניצחון בויכוח ההלכתי, אלא הניצחון על הפירוד.

אם אמא של ר' הייתה בוחרת להילחם, קרוב לוודאי שהייתה מפסידה. הסיבה לכך היא שעזיבת הדת במאה ה-21 היא לא צעד רציונלי לוגי שבו הנער או הנערה מוכיחים לעצמם שאין אלוקים חלילה או שהדת היא שקר. להפך, רבים מהם עדיין מאמינים, אבל כאבי לב, פגיעות שעברו או מורכבויות שנותרו ללא טיפול גרמו להם למרחק הדתי.

ר' לא צריכה הוכחה לוגית לקיומו של אלוקים או למעמד הר סיני וגם לו הייתה מקבלת אותם בנזיפות וגערות מצד אמא שלה, היא לא הייתה חוזרת במהרה. ר' צריכה חיבוק, ר' צריכה לב ואת זה האם החכמה הבינה ונתנה כמו שרק אמא יכולה לתת.

סוגיית ה"הכלה" והגבולות

אחת השאלות כבדות המשקל שמגיעות אלינו היא של הורים שחוששים שאם הם מחבקים ומכילים מחלל שבת, הם למעשה בפועל נותנים לגיטימציה למעשים שלו? מה עם האחים האחרים שרואים את זה?".

זוהי שאלה קריטית. בתפיסה שלנו ב"התקשרות", הכלה אינה הפקרות. כלי בלי גבולות לא יכול להכיל כלום. אבל הגבול צריך להיות גבול של הבית, לא גבול של דחייה.הורים שיודעים לומר "חשוב לנו שתבוא לשבת, כי אנחנו אוהבים אותך, ובוא נחשוב יחד איך עושים את זה בצורה שתכבד את הבית ואת האחים", מייצרים שיח של כבוד ולא של מלחמה. לפעמים הילד יבחר לכבד וכולם ירוויחו, לפעמים לא, אבל גם אז העמידה על הגבולות היא ממקום אוהב ומכבד ולא ממקום שבוחר לנתק.

שני ויוסי נשאו לפני כעשור. שניהם מבתים דתיים בעברם. משפחתו של יוסי ניתקה עמו את הקשר כשבחר ללכת לצבא, למרות שהתגייס למסלול חרדי והצבא לא היה ערוך לתת לו את התמיכה הדתית הנכונה. כשהשתחרר מהצבא, הוא חיפש את הדרך חזרה הביתה, אבל קיבל אותו עם שורת תנאים ודרישות שהוא לא הצליח לעמוד בהן. הדרך החוצה הייתה מהירה וחודשים ספורים לאחר מכן, הוא הוריד את הכיפה.

שני, אשתו, גדלה גם היא במשפחה חרדית, למדה באחד הסמינרים המוכרים באחת מערי הלוויין החרדיות ובחרה לעזוב בעצמה מסיבותיה שלה. כשהופיעה בבית לראשונה עם מכנסיים, אמא שלה חיבקה אותה, אמרה לה שהיא נראית מעולה ושאלה אם תסכים לכבד אותם ולהסתובב בבית עם חצאית. האמא הדגישה שבשום אופן הם לא מוותרים על הקשר עם שני ויהי מה. שני שמעה את הכבוד והאהבה עוד לפני הבקשה והסכימה לכבד. הקשר עם המשפחה נשאר חם ואוהב.

פגשתי את שני ויוסי אצלנו בארגון. שניהם עברו מסלול דומה, אבל הפער ביניהם צף. שני מחוברת הרבה יותר למסורות ולרעיונות דתיים ואילו יוסי הוא זה שמביא לתוך הקשר את האנטי לכל מה שריח דת נודף ממנו. זה לקח קרוב לעשור, אבל החיבוק הזה של ההורים של שני, שאל תוכו אומץ גם יוסי, הוא זה שגרם להם להחליט בשנה שעברה לשלוח את בנם הבכור לבית ספר עם זיקה דתית.

כשאנחנו מציבים גבול מתוך מקום של "אני רוצה אותך פה, וחשוב לי שיהיה לנו נעים יחד", הילד בדרך כלל ישתף פעולה. כשאנחנו מציבים גבול מתוך "אסור לך להיות פה אם אתה כזה", אנחנו דוחפים אותו החוצה.

אמונה בתוך הכאב: המסע של ההורה

המסע הזה הוא קודם כל מסע של ההורה מול עצמו. עוד בחדר הלידה, ההורה מדמיין איך יראה העתיד של התינוק המלאכי שהוא מחזיק בידיו. אף הורה לא מדמיין עבור ילדו עתיד ששונה כל כך מהדרך שבה הוא מאמין. כשילד עוזב את הדת, ההורה צריך לעבור את תהליך האבל על החלום שהיה לו ועל העתיד שהוא דמיין. אחרי שהוא עבר את שלבי העיבוד של אובדן הילד שעליו חלם, הוא יכול לפגוש את הילד האמיתי שלו. על החולשות והחוזקות שלו, על הדברים המיוחדים שבו וגם על הבחירה במסלול השונה.

אני פוגש אבות שבטוחים שהם "נכשלו בחינוך". אני אומר להם: "הבחירה של הילד היא שלו, אבל הבחירה איך להגיב היא שלכם". לפעמים, רצון ה' מאיתנו הוא דווקא להשיל את ה"תדמית הרוחנית" החיצונית ולהתחבר לפנימיות עמוקה יותר.

אני נזכר בסיפור מעודד של משפחה מחוג ליטאי שמרני. בנם עזב את הישיבה ועבר לעולם החילוני. האב, תלמיד חכם, החליט ללמוד את שפת הלב. הוא התחיל לשלוח לבנו הודעות קצרות בכל ערב שבת: "מתגעגעים אליך בשולחן, המקום שלך תמיד מחכה לך". אחרי שנתיים של ריחוק, הבן חזר להגיע לסעודות. הוא לא חזר לחבוש מגבעת, אבל הוא חזר להיות חלק מהמשפחה. האב אמר לי משפט שחקוק בליבי: "גיליתי שהתורה שלי היתה חסרה את הנדבך של 'ואהבת לרעך כמוך' בתוך הבית שלי. הבן שלי לימד אותי להיות יהודי טוב יותר".

הלוואי שיקויים בנו

אנחנו חיים בתקופה שבה הניסיונות בתחום הבית והמשפחה הם הקשים ביותר. הטכנולוגיה, הרחוב, והשינויים החברתיים חודרים לכל מקום. אבל הסוד העתיק נותר בעינו: הקשר האישי, החם והאנושי הוא הצינור שדרכו עוברת האמונה.

כמי שחי את המורכבות הזו בביתו שלו, וכמי שרואה את הדמעות והחיוכים ב"התקשרות" מדי יום, אני פונה לכל הורה שנמצא בתוך הסערה: אל תפחדו מהשאלה. אל תפחדו מהכאב. חבקו את הילד, חבקו את המציאות כפי שהיא, ותנו לאהבה להיות הכלי שמכיל את הכל.

המטרה שלנו היא לא "להחזיר בתשובה", את זה אנחנו משאירים לריבונו של עולם. המטרה שלנו היא "להחזיר לבית". כי כשילד נשאר קרוב לאבא ואמא, הוא נשאר קרוב לשורש שלו. ובמקום שיש בו שורשים חזקים ואוהבים, תמיד יש סיכוי לפריחה מחודשת.

יהי רצון שיקויים בנו בקרוב ממש: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". לא מתוך כפייה, אלא מתוך התקשרות אמיתית של הלב.