בשנה הראשונה לנישואי חזרתי בתשובה. בתוך זמן קצר, שיניתי את אורחות חיי מקצה לקצה, ומאדם חילוני לגמרי הפכתי לשומר תורה ומצוות.

חֲזָרָתִי בתשובה הוצבה בתור עובדה מוגמרת בפני רעייתי, ונפלה עליה כרעם ביום בהיר. שיניתי באחת את מנהגיי. המשבר הזוגי לא איחר לבוא. הפער באורחות החיים יצר טלטלה כואבת בחיינו ואיים לפרק את המשפחה הצעירה שלנו. ב"ה זכינו לעבור את המשבר הזה, והיום שנינו שומרי תורה ומצוות. אולם, ניסיון אותן שנים כואבות לימד אותנו כמה חשוב לשמור על הזוגיות והמשפחתיות, גם כשיש פערים בין בני הזוג. למדנו כי הדבר אפשרי, חרף פערים הנדמים לעתים בלתי ניתנים לגישור.

ניסיון אותן שנים כואבות לימד אותנו כמה חשוב לשמור על הזוגיות והמשפחתיות, גם כשיש פערים בין בני הזוג

כברת הדרך שעברנו והלקחים שהפקנו ממנה הובילו אותנו להקמת הארגון "התקשרות – מחברים קצוות בבית". מטרת הארגון היא ללוות זוגות המתמודדים עם מצבים דומים, שבהם אחד מבני הזוג בוחר לחזור בתשובה, או להיפך – עוזב (חלילה) את הדת. אנו מסייעים להם בקשיים שאיתם הם מתמודדים, וברוך ה', זכינו כבר להציל לא מעט משפחות מפירוק.

בשנים הראשונות עבדנו בעיקר עם משפחות חילוניות, שבהן אחד מבני הזוג חזר בתשובה, או עם משפחות דתיות-לאומיות וחב"דיות שבהן אחד מבני הזוג אינו שומר מצוות. אולם, בשנים האחרונות מגיעים אלינו יותר ויותר זוגות מהציבור החרדי הקלאסי. המפגש עם משפחות אלו חשף בפנינו את אחת הבעיות הלא פשוטות שעמן מתמודדת החברה החרדית. במקרים שבהם אחד ההורים בוחר לעזוב את הדת, מקובל בקהילות חרדיות רבות לנתק את הילדים ממנו, מתוך רצון לשמור על טובתם הרוחנית. מובן שגישה זו גם פוגעת, לעתים אנושות, במרקם המשפחה בכלל, ובאפשרות של זוגיות בפרט.

במאמר זה אסביר מדוע גישה זו בעייתית. כנגדה, אציב את הדרך המומלצת על ידינו להתמודדות עם מצב מורכב זה.

לחיות בשקר או להתנתק מהילדים

בשנה שעברה עלה לכותרות סיפור התאבדותה הטראגי של אסתי ויינשטיין. ויינשטיין, שגדלה בחסידות גור ונישאה בגיל 19, עזבה את הדת, ובהמשך עזבה גם את ביתה בעקבות התעללות (לפי הנטען) מצד בעלה. לאחר עזיבתה, לא הורשתה ויינשטיין להתראות עם בנותיה. לבנות נאמר כי היא נטשה אותן בלי סיבה, ובעקבות זאת הן התכחשו לה. לאחרונה צף סיפור נוסף, הדומה לזה של ויינשטיין. אביבה דוד, אם לשישה, הורחקה מבניה ללא אפשרות לראותם, מפאת החלטתה לעזוב את הדת. על אותה הדרך ישנם מקרים רבים נוספים של גברים ונשים כאחד, שמחיר עזיבת הדת עבורם הוא פרידה לצמיתות מילדיהם.

ישנם מקרים רבים נוספים של גברים ונשים כאחד, שמחיר עזיבת הדת עבורם הוא פרידה לצמיתות מילדיהם

כיום, נראה שהאפשרויות העומדות בפני אדם חרדי המאבד את אמונתו ומחליט לעזוב (חלילה) את הדת הן מצומצמות: או ימשיך לחיות עם משפחתו בחברה החרדית, מתוך העמדת פנים ומרמה, או יתגרש מבן זוגו ויתנתק מילדיו. גורל זה גוזר קושי רב על בן הזוג הנותר ועל הילדים: הם גדלים ללא אב או ללא אם. קושי זה גם עשוי להיתרגם לתחושות עוינות כלפי הדת, שכביכול "נטלה" מהם את בן המשפחה האהוב.

בנוסף, הקשיים החברתיים והכלכליים של העוזבים את הקהילה החרדית מובילים אותם לנתק עמוק עוד יותר מהדת, שרק מעצים את הקרע המשפחתי. רובם מגיעים אל העולם החילוני בלי יכולת להבין את מנהגיו, את אורחות חייו ואת "השפה" שלו. לרוב, העוזבים אף מגלים שהם נעדרים כישורים מתאימים כדי להשתלב בו ולפרנס את עצמם. הם נאלצים להתחיל לבנות את חייהם מאפס. מתוך תחושה שאין להם מוצא אחר, חלקם מגיעים לארגון הל"ל ("האגודה ליוצאים לשאלה"), שאמור לכאורה לעזור לאנשים במצבים אלו. אך נראה שזה האחרון רק מחריף את המצב, שכן הוא מעודד את העוזבים להתרחק עוד יותר מעולמם הדתי, עד לניתוק מוחלט, ולסגל אורח חיים חילוני לגמרי. גישה זו רק מגדילה את החיכוך של עוזבי הדת עם משפחתם, ושוב מגדילה את הקרע ביניהם.

קיימת דרך נוספת, דרך ביניים, שמאפשרת לעבור תהליכים מורכבים בלי לפרק את התא המשפחתי

שתי הדרכים הללו – לחיות בשקר בתוך הקהילה החרדית, או לצאת לגמרי תוך ניתוק וקרע ביניהם – מובילות את האדם העוזב את הקהילה, כמו גם את המשפחה המתמודדת עם המשבר, לחיים של סבל וכאב. אנחנו מבקשים לפגוש את המשפחות הללו בדיוק ברגע הזה, ולעזור להן להבין שקיימת דרך נוספת, דרך ביניים, שמאפשרת לעבור תהליכים מורכבים בלי לפרק את התא המשפחתי. הבעיה העיקרית שלנו היא התנגדות החברה החרדית לגישה זו. אני חולם על מציאות שבה החברה החרדית תהיה חסינה ובטוחה בעצמה די הצורך, כדי שתוכל להכיל משפחות מעורבות – מה שחוסך המון סבל וכאב, ואף משאיר אפשרות סבירה שהעוזב יחזור אל חיק הדת.

הגישה החרדית המקובלת

לפני שאציג את תפישתי באשר לגישה הראויה ביחס לאנשים העוזבים את הדת, עלי לנסות להסביר את התפישה שנגדה אני יוצא, זו העומדת מאחורי הגישה החרדית השוללת את הקשר בין עוזבי הדת לילדיהם.

העולם הדתי בכללותו מושתת על מחויבות לתורה, למצוות ולהלכה כפי שנמסרו לנו מהדורות הקודמים. החינוך למצוות מתחיל מהגיל הרך ביותר. הוא אינו מורכב מתכנים וממעשים בלבד, אלא מהווה מארג שלם המקיף לגמרי את חיי הגוף והנפש – ערכים, סיפורים, ניגונים, הרגלים, תפיסות, רגישויות ועוד. אלה יוצרים את מה שמכונה "חיים של קדושה".

הרציונל מאחורי גישה זו פשוט: קשר עם ההורה הלא-דתי יפגום בתמימות הדתית של הילד ויפרום את מרקם חייו

הזרמים השונים בעולם הדתי נחלקים באשר לטיב היחסים בין הקהילה הדתית המטפחת חיי קדושה אלו, לבין החברה הסובבת שאינה עושה זאת. החלוקה הבסיסית ביותר היא בין העולם החרדי לבין העולם הדתי המודרני, שבארץ מיוצג בידי חלק הארי של הציבור הדתי-לאומי. לפי הגישה החרדית, הקהילה הדתית צריכה להתקיים בתוך חממה מוגנת שתמנע מהשפעותיה של התרבות המודרנית לזלוג פנימה. היא שמה דגש גדול מאד בבנייתה של גדר מטפורית בינה ובין החברה הכללית, ושומרת כמעט בכל מחיר על שלמות גדר ההפרדה. בתוך התנאים ה"הרמטיים" לכאורה של הקהילה החרדית יכול אורח החיים הדתי להתנהל מתוך הרגשה חזקה שהוא הנורמלי והטבעי ביותר, וכי כל מה שמתקיים מחוצה לו הוא שגוי ופסול באופן עמוק.

אין ספק שלאורח חיים זה יתרונות גדולים שאין להתכחש אליהם: הוא מאפשר את קיומו של הווי יהודי דתי מרוכז ואינטנסיבי שאינו עסוק בהתנצלות או הצטדקות מול הסביבה החילונית, ומאפשר לשמור בביטחון ובזקיפות קומה את דרך התורה. העולם החרדי מסתכל על שכנו הדתי-מודרני (Modern Orthodox), החשוף במידה רבה לאורחות החיים והחשיבה החילוניים, רואה את המחירים שהוא משלם בשלמותם ובטהרתם של חיי הקודש, ומתחזק בנחישותו שלא להגיע למחוזות אלו.

אלא שבנוגע לסוגיה שבה אנו עוסקים, צורת חיים זאת עלולה להוביל לגישת התבדלות קיצונית היוצרת נתק חמור בתוך משפחות מעורבות. להשקפתי, ולאור המקרים הרבים שאני פוגש בארגון, הגישה נוטה לייצר מציאות קשה וכואבת בכל הקשור להתמודדות עם עזיבת אחד ההורים את הדת. העמדה החרדית השלטת כמעט שאינה מאפשרת לילדיהם של חוזרים בתשובה להיות בקשר עם משפחתם המורחבת, עם סביהם, דודיהם ודודניהם הלא-דתיים. מהכיוון השני, כאשר אחד ההורים עוזב את הדת, הקריאה היא לנתק את הילדים מההורה לאלתר.

האם ניתוק הילדים מהורה העוזב הדת הוא אכן הדבר שישמור על יציבותם ובריאותם הנפשית של הילדים?

הרציונל מאחורי גישה זו פשוט: קשר עם ההורה הלא-דתי יפגום בתמימות הדתית של הילד ויפרום את מרקם חייו (ובעקיפין גם את זה של חבריו ומכריו). כפי שהסביר רבה של מודיעין עילית, הרב דן שרביט: "מה שעומד לנגד עיני הוא טובת הילד בלבד. אם ילד גדל כחרדי כל חייו, לא הגיוני לטלטל אותו רק בגלל שאמא שלו החליטה להיות חילונית. ילדים צריכים יציבות". עמדה דומה הביעה גם עיריית ביתר עילית:

"מדיניות מחלקת הרווחה של העיר לגבי משמורנות מושתתת על דאגה לטובת הילדים, מתוך שאיפה להעניק מוגנות ויציבות לילדים […] שינוי אורח חיים באשר הוא מהווה טלטלה רגשית עבור מבוגרים, קל וחומר עבור ילדים המצויים ממילא במצב רגשי מעורער".

אולם, לדעתי לא טובת הילד עומדת כאן בראש מעייניהם של המנתקים ילדים מהוריהם, אלא פחד של הקהילה. המגזר החרדי שם את שלמותה של הקהילה הדתית, הבנויה על קידוש אורח החיים ההלכתי, בראש סדר העדיפויות, ומכאן הדה-לגיטימציה המוחלטת לכל אורח חיים אחר. החשש הוא כי מפגש עם אנשים המנהלים אורחות חיים אחרים, כגון קשר עם הורה שעזב את הדת, יעניק מידה של לגיטימציה לדרך חייהם – דבר מסוכן כשלעצמו. אך האם ניתוק הילדים מהורה העוזב את הדת הוא אכן הדבר שישמור על יציבותם ובריאותם הנפשית של הילדים? האם זוהי טובת הילד? מקרים רבים מצביעים על כך שהנתק הזה עושה בדיוק את ההיפך: לא רק שאינו מיטיב עמם, אלא הוא אף מטיל בהם פגיעה נפשית קשה וכואבת. פגיעה זו לא מזיקה רק לבריאותם הנפשית, אלא גם, לבסוף, למצבם הרוחני.

אני משוכנע כי ילד המחונך בקהילה ובמסגרות חינוך חרדיות לא ייפגע מכך שאחד מהוריו אינו שותף לדרך חיים זאת, קל וחומר אם ההורים גרושים והוא גדל במשמורת עיקרית אצל ההורה החרדי. מידת חוסר-התמימות שקשר עם ההורה הלא-חרדי עלול להסב לו בטלה בששים ביחס לתועלת הנפשית העמוקה שתהיה לו משמירה על קשר עם הורהו הביולוגי, שהוא בשר מבשרו ושותף להיווצרותו.

להלן אבקש להציע גישה חלופית, שאינה מחייבת ויתורים ברמת הדבקות בחיי תורה ומצוות, ומנגד אינה מעניקה לגיטימציה לחילוניות, המאפשרת קשר אנושי טוב עם ההורה. גישה זו מבוססת על הפרדה בין קשר רוחני לקשר אנושי, ומחנכת להבחנה בין הצדדים החיוביים שבכל אדם, לבין הצדדים שאיננו רוצים להיות מושפעים מהם.

תוכו אכל, קליפתו זרק

הגמרא מספרת על התנא אלישע בן אבויה, שהתפקר והפך ל"אחר", מי שהפנה את אחוריו לה' ולקדושה. והנה, מסופר כי תלמידו רבי מאיר המשיך לשמור עמו על קשר למרות זאת:

"תנו רבנן: מעשה ב'אחר' שהיה רוכב על הסוס בשבת והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו [אחר]: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. אמר ליה: אף אתה חזור בך. אמר ליה: ולא כבר אמרתי לך? כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: 'שובו בנים שובבים' – חוץ מאחר".

רבי מאיר אינו נותן שום לגיטימציה לרבו, וכמובן נזהר בעצמו שלא לחלל שבת. אך יחד עם זאת, הוא אינו בוחל בשמירה על קשר עמו

אלישע בן אבויה מחלל את השבת בפרהסיה ברכבו על סוס. תלמידו רבי מאיר, שאוהבו וחב לו רבות, אינו מתכחש אליו ואינו מתעלם ממנו, קל וחומר שאינו סוקלו, אלא מתהלך אחריו. לא זו בלבד, אלא שהוא עושה זאת "ללמוד תורה מפיו": הוא יודע ומאמין שעדיין קיימת תורה ברבו לשעבר, גם אם הלה כופר במצוות בפועל לעיני כל. ואכן, רואים בדברי הגמרא שההליכה המשותפת מעוררת את בן אבויה להיזכר בתורתו, שכן הוא שם לב שהשניים הגיעו ל"תחום שבת", לנקודה שמעבר לה אסור עוד ללכת בשבת. רבי מאיר מרגיש שבאמירתו של בן אבויה "חזור לאחריך" מסתתרת המשאלה הסמויה לחזור בתשובה; הוא אף מביע זאת בפה, מהדהד חזרה ל'אחר' את יהדותו הנשכחת. הדבר לא עולה בידו, שכן בן אבויה עדיין נחוש להחזיק בכפירתו; אך הסיפור מדגים לנו כיצד הוא מנסה ואינו מתייאש, אלא ממשיך לשמור על זיקה לרבו לשעבר.

כמובן, לא כל אדם הוא רבי מאיר; בוודאי אין להשוות אותו לילד קטן וחסר חוש ביקורת, שאביו הוא לגביו דמות סמכותית ובעלת השפעה. אבל גם לא כל אדם שעוזב את הדת הוא 'אחר'. המסר שאני לוקח מסיפור זה הוא כללי יותר. סיפור זה מגלם בצורה נפלאה את הקשר שצריך לשרור בין "שומרי אמוני ישראל", השומרים בנאמנות על הדת, לבין האנשים שמסיבות שונות בוחרים לעזוב אותה לעת עתה. רבי מאיר אינו נותן שום לגיטימציה לרבו, וכמובן נזהר בעצמו שלא לחלל שבת. אך יחד עם זאת, הוא אינו בוחל בשמירה על קשר עמו, ויתרה מכך, מרגיש שיש בכך מצוה גדולה – אם הוא לא ישמור על גחלת נשמתו היהודית של רבו, מי ישמור עליה? הסיפור אף מדגים שהחברות אינה נעשית רק "על תנאי" שבן אבויה יחזור בתשובה. הוא מסתיים כשהוא עודנו אוחז בכפירתו, אך רבי מאיר עדיין חברו.

קיום מרקם יחסים תקין עם הדורות הקודמים ועם אחינו בני ישראל, יהא אשר יהא מקומם ביחס לתורה ולמצוות, מכין את הקרקע הנפשית התקינה שעל גביה ניתן לבנות באופן בריא את קומת התורה והקדושה

שמירה על קשר עם האחים וההורים הרחוקים אינה חשובה רק עבור האנשים שעוזבים את הדת, ולו על מנת שייוותר להם מגע עם עולמם היהודי שעזבו, אלא אף חיונית עבור קרוביהם שומרי המצוות עצמם ועבור הקהילה הדתית בכללותה. חכמינו לימדו אותנו ש"דרך ארץ קדמה לתורה": קיום מרקם יחסים תקין עם הדורות הקודמים ועם אחינו בני ישראל, יהא אשר יהא מקומם ביחס לתורה ולמצוות, מכין את הקרקע הנפשית התקינה שעל גביה ניתן לבנות באופן בריא את קומת התורה והקדושה.

חיי משפחה שלמים לצד הפערים

הדרך שאנו מציעים היא דרך האמצע, המאפשרת לראות במשבר שהתרחש חלק מההשגחה הפרטית המלווה את חיינו. אין מדובר ב"טעות" של הקב"ה, אלא באתגר שהוא הציב לפתחנו בתור אנשים מאמינים, אתגר המחייב אותנו לגדול ולהתפתח בעבודת ה' שלנו. הגישה של הקהילה צריכה להיות ששמירה על קשר עם קרובי המשפחה שעוזבים את הדת חשובה לא למרות היותה מסכנת את עבודת ה', אלא משום שהיא חלק ממנה.

הגישה של הקהילה צריכה להיות ששמירה על קשר עם קרובי המשפחה שעוזבים את הדת חשובה לא למרות היותה מסכנת את עבודת ה', אלא משום שהיא חלק ממנה

הדרך הזאת מודגמת בסיפורו של אחד מהזוגות שהגיעו אלינו. מדובר במשפחה חרדית, שבה שני ההורים היו חרדים מלידה, ואב המשפחה החליט לדאבון הלב לעזוב את הדת. תהליך עזיבתו היה אטי. הוא התבשל לא מעט עם התלבטויותיו, שהראשונה שבהן היתה חשש מפגיעה ברעייתו ובילדיו. הוא ידע היטב כמה משמעותית תהיה ההחלטה הזאת לחייהם. לזוג, שחי בשכונה חרדית מאד בירושלים, היו ששה ילדים קטנים באותה העת. מצד אחד הוא לא ביקש לגרור עמו את הילדים, אך מהצד השני הוא לא ידע כיצד לתווך לילדים הקטנים את החלטתו, וכמובן פחד לאבד אותם. יחד עם זאת, התחושה שהוא חי במרמה, בתוך חברה המחייבת אותו בקוד התנהגות ונראות שהוא אינו חפץ בו, איימה למוטט אותו. עד אותו זמן הוא היה תלמיד כולל, כך שהרגיש שהמציאות סוגרת עליו מרגע לרגע. אשתו הבחינה בהתרופפות של בעלה והרגישה בחושיה כי הוא משנה את מנהגיו – אך למרות זאת, הרגע שבו הבין שהוא לא מסוגל יותר להתחבא, והחליט לשתף אותה בעובר עליו, יצר שבר שהפך את חייהם על פיהם.

בני הזוג סיפרו על חוסר ודאות גדול לגבי עצמם ולגבי המשפחה, וכי לא ידעו כיצד להמשיך. גם לאחר שהתרחק מאמונת אבותיו, הלחץ החברתי דחף את הבעל להמשיך בחיים שהפכו מבחינתו לבית כלא. האופציה האחרת שעמדה בפניו הייתה להכיר להכיר במשבר העובר עליו, ובעקבותיו להתנתק כליל מילדיו ומאשתו, על-מנת שלא לפגוע באורח החיים הדתי שלהם, על כל ההשלכות המשתמעות מכך.

מבחינת שניהם המשפחה היתה ערך עליון שהם לא היו מוכנים לוותר עליו

לשני בני הזוג היה ברור שאף אחת מהאופציות הללו אינן מתאימות עבורם. מבחינת שניהם המשפחה היתה ערך עליון שהם לא היו מוכנים לוותר עליו, והאופציה של הונאה חברתית מתמשכת גם היא לא עמדה על הפרק. בצר לו, הגיע האב לעמותת הל"ל, אך זו הציעה לו "פתרונות" שהיו נכונים אך ורק עבורו, והתעלמו כליל מצרכיה של אשתו ומצרכי המשפחה. לאחר שהם הבינו שגם הפתרון הזה אינו מתאים עבורם, הם הגיעו אלינו והחלו, בחסדי ה', בתהליך העבודה שאנחנו מציעים לזוגות.

בני הזוג למדו מחדש זה את זה, למדו להתבונן בצרכים המשתנים של כל אחד מהם. הם הבינו שהם אינם יכולים לחיות עוד בהסתרה, והחליטו לשתף את הילדים בהחלטה שהאב שינה את מנהגיו. בנושא החינוך הם החליטו שלא לשנות מאומה, שכן הילדים נולדו למציאות חרדית ונשארו במסגרות הדתיות, וגם הבית המשיך להיות בית שומר שבת. עם זאת, הם עברו דירה לאזור ניטרלי יותר, שיאפשר להם קצת יותר מרחב התנהלות מחוץ לקהילה חרדית מלחיצה.

כיצד מתמודדים

אחד האתגרים המשמעותיים ביותר של הזוגות המגיעים אלינו הוא גידול הילדים. הגישה החרדית נוקטת כאמור בצעדים המבקשים "להציל" את הילדים על ידי הניתוק שלהם מההורה המתפקר. גם בארגון שלנו, המעודד אנשים לשמור על שלמות המשפחה למרות כל הקשיים, איננו מתעלמים מכך שאכן מדובר באתגר לא פשוט. הגישה שלנו גורסת כי על ההורים לדעת שהילד הוא פיקדון בידיהם, והם מחויבים להעניק לו חוסן, יציבות ובריאות נפשית, כמו גם קרקע פוריה לחיים ערכיים ודתיים.

על ההורים לדעת שהילד הוא פיקדון בידיהם, והם מחויבים להעניק לו חוסן, יציבות ובריאות נפשית, כמו גם קרקע פוריה לחיים ערכיים ודתיים

האלטרנטיבה שאנו מציעים היא לשמור על המסגרת. בסופו של יום, לכל אדם בוגר שמורה זכות הבחירה: עליו לבחור את אורחות חייו, את הקהילה שאליה הוא רוצה להשתייך ואת אמונתו הפנימית. ככל שהמסגרת הדתית שבה הוא גדל מכבדת ומכילה, באופן שהילדים חווים אותה כמציאות טבעית ובטוחה, הניסיון מורה שהם יבחרו בה גם כי יגדלו – למרות העדר ההסכמה בין ההורים באשר לתפישות עולם ולאמונה דתית. מנגד, אם הילדים חווים את היהדות בתור גורם שפירק את המשפחה והביא לניתוק מאחד מהוריהם, הסיכויים שיבחרו להמשיך בתוך המסגרת נמוכים יותר. השבר הדתי שעלול להיווצר אצל ילדים כאלה הוא חמור, זאת מלבד המשקעים הנפשיים של ילדות במשפחה לא מתפקדת.

חשוב להבהיר כי ההחלטה על דרכם הרוחנית של הילדים הקטנים במשפחה היא החלטה משותפת של שני ההורים. מתוך המשבר, ההורים לומדים לעבוד ביחד, בקואליציה אחת מול הילדים, וההורים צריכים לקבל החלטה: המשפחה תהיה דתית או לא דתית. אם הוחלט שהמשפחה דתית – מה שקורה מטבע הדברים כאשר מדובר בתא משפחתי שהיה חרדי בעת ייסודו – אזי ההורה שעזב את הדת לא פחות מחויב לדרך הזאת ואחראי לשמירתה. כשם שגם כשאחד ההורים מעשן ברור לו שילדיו הקטנים אינם יכולים לעשן, כך הדבר מבחינת החינוך בבית: ההורה נוהג לפי תחושת לבו בשבת, אך באשר לילדים ברור שהם נוהגים לפי ההחלטה שהתקבלה על ידי הוריהם. אם האב מדליק אור בשבת, לצורך העניין, ברור לכל בני הבית שאין זה מתיר לילדיו לעשות כן; אם חלילה יעשו כך, עליו להעיר להם, על אף שהוא נוהג אחרת. הניסיון מלמד שמצב כזה אינו מבלבל את הילדים, אלא להיפך – הוא מגדיר להם היטב את גבולות העולם שבו הם חיים.

אם הילדים חווים את היהדות בתור גורם שפירק את המשפחה והביא לניתוק מאחד מהוריהם, הסיכויים שיבחרו להמשיך בתוך המסגרת נמוכים יותר

דוגמה נוספת המבטאת את כוחה של הדרך הזאת מתבטאת בסיפור הפוך, שבו אב המשפחה חזר בתשובה והיה לחרדי. שני בני הזוג, שהיו חילוניים מלידה, גרו בצפון תל אביב, מעוז חילוני לכל הדעות. כשהאב חזר בתשובה, האם סירבה בכל תוקף לנתק את הילדים מהמסגרות החילוניות שבהן למדו. אך יחד עם זאת, שני בני הזוג הבינו שברגע שהם שומרים את הילדים במצב של ניתוק מהדת, הם בעצם מנתקים אותם גם מאביהם. הפתרון שהם הגיעו אליו היה חיזוק של לימודי העשרה דתית אחר הצהריים. הילדים חוו מציאות של "גם וגם", ולא מציאות של "או או": הם חוו קידוש בבית, הצטרפו לאביהם בבית הכנסת, אך בד בבד הותר להם לצאת למסיבות ולא לשמור שבת. מבחינתם, הם חיו בבית מאד "ברור", שבו האמא לא דתית והאבא כן, ושני ההורים שומרים על ה"אינטרסים" של הצד השני. כך, בני הזוג אפשרו מרחב בריא עבור הילדים.

כשאחד מבניהם הגיע לגיל גיוס, הוא בעצם הגיע לרגע שבו התאפשרה לו בחירה מחודשת. עד אותה נקודה, הכירה אותו הסביבה בתור אדם מסוים; כעת, הכניסה למסגרת חדשה אפשרה לו להציג את עצמו בכל דרך שיבחר. אותו בן החליט שהוא מתגייס לצבא בתור אדם דתי, שם כיפה על ראשו, ויצא לדרכו החדשה מתוך בחירה. הן אביו והן אמו תמכו בו באהבה גדולה ובקבלה מלאה. הבחירה המחודשת הזאת היתה מרגשת מאד עבורנו בארגון, שכן היא היתה סמן שהדרך שלנו אכן מובילה לבחירה מודעת ומדויקת. מתוך החוויות היהודיות שחווה הבן, שגדל בבית מכיל, אוהב ומקבל, הוא היה יכול לבחור בדרך הדת על אף שהתחנך במסגרות חילוניות.

***

החשש של הציבור החרדי מהעולם החילוני הוא ברור ולגיטימי. עם זאת, ניהול חיים מתוך חשש ופחד גובה מחירים גבוהים, בפרט במצבים שבהם אחד מבני הזוג משנה את אורחות חייו. שלום בית הוא מעלה שלא ניתן להפריז בחשיבותה ובעוצמתה, ומחיר הפירוק, קל וחומר מחיר ניתוק ילדים מאחד ההורים, עצום וכואב. במקרה הקיצון הוא אף עלול להביא לתוצאות טראגיות  כבסיפורה של אסתי ויינשטיין.

אין ספק שהחברה החרדית עומדת כיום בפני לא מעט סוגיות מורכבות, המחייבות אותה לחשבון נפש ולחשיבה מחודשת על המשך הדרך. ההתפתחויות הטכנולוגיות, לצד השינויים החברתיים המתרחשים בעולם, מתדפקים על שעריה בעוצמה. לא ניתן לעמוד מולם בשוויון נפש.

לצד כל השינויים הללו, ולצד הרצון הברור לשמור על צביון דתי והלכתי, אל לנו לשכוח שבריאותם הנפשית של ילדינו היא הבסיס לכל. קיבלנו אותם כפיקדון. הם אינם רכושנו הפרטי, ואין לנו זכות להזיק להם בשום דרך או צורה. תפקידנו בתור הורים הוא להעניק להם חוסן, יציבות ובריאות נפשית, והדרך לשם מתחילה קודם כל בעבודה על הזוגיות שלנו, שהיא הבסיס והמצע לכך. בל נשכח שאין לנו ערבות לכלום: גם ילד שגדל כל חייו לשני הורים חרדיים אדוקים עלול לעזוב את הדת, וגם ילדים שגדלו בבתים חילוניים "למהדרין" מוצאים את דרכם חזרה אל הדת.

אם אחד ההורים החליט לשנות את דרכו, אין הדבר אומר בהכרח שהילד ישנה גם הוא את דרכו. כאשר המשבר מכוון לכיוון של גדילה וצמיחה, הילד יעשה את הבחירה הנכונה עבורו. בתור יהודים המאמינים שהבחירה הטובה לכל יהודי היא שמירת תורה ומצוות, אין לנו סיבה להניח שהילד יבחר במשהו אחר. עזיבת הדת של אחד ההורים היא ניסיון, ניסיון קשה; אבל עלינו לראות אפילו בה חלק בלתי נפרד מההשגחה הפרטית המלווה אותנו. לעתים הקב"ה נותן לנו שיעור בחיים. ולא פעם השיעור אינו קל. למרות זאת, עלינו לקבל את השיעורים הניתנים לנו ולא לברוח מהכיתה אל מחוזות של פירוד ונתק שאינם עולים בקנה אחד עם דעת המקום.