אני יוצא מבית הכנסת אחרי מנחה של שבת. בגינה מולי יושבות קבוצות של אמהות מפטפטות בנחת וילדיהן רצים בשמחה אל האבות היוצאים מהתפילה. ואני מביט בהם, בזרם החיים הטבעי והכה מובן מאליו הזה, ונזכר באותם רגעים, לפני שנים רבות, כשישבתי בסלון הבית שלי. הבית הפך פתאום לשתי יבשות נפרדות, עמד להשתנות לנצח.
הייתי אז בעיצומו של תהליך תשובה סוער, מלא באורות ובוודאות מוחלטת של אדם שגילה את האמת, בזמן שאשתי, שותפתי לחיים, נותרה מאחור המומה ופגועה, חוששת מהעתיד. באותם ימים ארוכים ומורכבים למדתי שהשקט של השבת לא תמיד מביא אתו מנוחה. עבור זוגות הנמצאים במציאות של פער, השקט הזה מציע בדידות מהדהדת.
זוהי תחושה צורבת של להיות בין העולמות, ואין לך כרטיס מועדון לאף אחד מהצדדים. הבדידות הזו אינה בהכרח בדידות של אדם שאין לו עם מי לדבר או מישהו לאהוב בין כותלי ביתו. לצד הפער הדתי יש זוגיות, יש חיבור, יש שיחות עמוקות אל תוך הלילה, יש כוס קפה משותפת במרפסת. אבל זוהי בדידות מסוג אחר. זו התחושה של קבוצת "אנחנו" שפתאום מגלה שאין לה קירות להישען עליהם, שאין לה רשת חברתית תומכת, שהיא מנוערת מן הסביבה שמגדירה אותה מגיל לידה.
ייעוץ לזוגות עם פערים דתיים
דתיים וחילונים יכולים לקיים זוגיות מאושרת. שיחת היכרות והתאמה חינם.
כשסדקים קטנים מרעידים את הרצפה
כשאנחנו מדברים על פערים דתיים, התמונה הראשונה שעולה בראש היא של קצוות דרמטיים. אנחנו נוטים לדמיין משבר חריף בין בעל חרדי שחור־לבן לאישה חילונית תל־אביבית מקועקעת, או להפך. אנחנו חושבים על ניתוקים מוחלטים, על צלחות נפרדות, על מאבקי כשרות שקורעים את המטבח לשניים.
אבל מתוך ההיכרות האינטימית והיומיומית שלי עם השטח, ואחר ליווי של אלפי הורים וזוגות במסגרת עמותת "התקשרות", אני יכול לומר בבירור שהמציאות מורכבת ושונה.
הפערים הכואבים ביותר, שמייצרים את אותה בדידות קהילתית מעיקה, מבלבלת ושקטה, הם דוקא הפערים העדינים יותר, שמתרחשים בתוך אותו מגזר ולפעמים אפילו באותו רחוב או באותו בניין מגורים.
זה יכול להיות למשל בחור חסידי שנישא לאשה מבית חסידי דומה, וכעבור כמה שנות נישואין היא מאמצת סגנון חיים מודרני ופתוח הרבה יותר. היא מחליפה את הלבוש, קוראת חומרים חדשים, ומבקשת מרחב נשימה שקהילת המוצא אינה מאפשרת לה. היא לא זורקת את הכל, בתוך גבולות השבעים פנים היא מבקשת פנים מעט שונות. אבל השתייכות לקהילה שלהם לא מאפשרת בחירת פן אחר: לקהילה יש פן אחד בלבד.
זה יכול להיות זוג דתי־לאומי שנפגשו בבני עקיבא, נישאו מתוך חזון של הקמת בית של תורה ועבודה, אך עם השנים אחד מהם התקרר. הוא הפסיק להגיע לבית הכנסת בשבת בבוקר, הקטין מעט את הכיפה. אשתו נשארה מחוברת בעבותות להלכה, לשיעורי התורה ולקהילה התורנית של היישוב.
בשלוה המדומה הזו אין בהכרח רעידת אדמה קולנית או מריבות שמטלטלות את הבית. יש שם אהבה גדולה, יש זוגיות יציבה ויש משפחה שמתפקדת למופת. אבל אין שם שייכות. הבעל החסיד מגיע לשטיבל השכונתי ומרגיש את המבטים ננעצים בגבו כי אשתו שינתה את כיסוי הראש. האשה מהציונות הדתית מגיעה לשיעור נשים שבועי, ובלב פנימה היא יודעת שבעלה יושב כרגע בבית, אולי מול מסך, והיא כבר אינה חלק אינטגרלי ומובן מאליו מאותו הווי קהילתי הומוגני. גם אם אחרים לא יודעים על השינוי, בני הזוג מכירים בו ויודעים: אנחנו כבר לא חלק מקהילת המוצא, השינוי הפנימי בבן הזוג יוצר שינוי פנימי גם אצלנו, האתגרים שלנו אחרים משל שאר הזוגות סביבנו. השאיפות שלנו משתנות והחלומות אחרים.
אין צורך בארוע של יציאה טוטאלית בשאלה או חזרה קיצונית בתשובה כדי לייצר קרע עמוק ואמיתי ברשת הביטחון הקהילתית של הזוג.
אותו סלון, שתי שפות של כאב
הבדידות הקהילתית הזו שחודרת לאט לאט אל תוך הבית היא למעשה בדידות כפולה. הטרגדיה הגדולה טמונה בכך שלרוב היא אינה סימטרית, והדבר עושה את היכולת של בני הזוג לראות זה את הכאב של זה למשימה כמעט בלתי אפשרית.
בן הזוג שנשאר צמוד לעולם המקורי, שהקהילה עדיין נחשבת כביכול לשלו, נושא משא כבד סמוי של בושה ואשמה. הוא מוצא את עצמו חי בתחושה מתמדת של נציג ציבור בעל כורחו, המייצג עולם שהוא אינו שלם אתו עוד. כאמור, גם כשאף אחד לא יודע על השינוי, הוא מבין בלב שהוא לא שייך כליל אל העולם שאליו הוא כל כך רוצה להשתייך ושעל בסיסו יצר את הזוגיות שלו.
כל מבט של השכן במכולת, כל שאלה תמימה וחסרת טקט בנוסח "איפה בעלך היום?" או "למה אשתך לא הצטרפה לשמחה?" נחווים כמו חצי ביקורת ישירים. הוא מסתובב בתחושה שהוא בוגד בקהילה שבה גדל, אף שלא הוא ששינה את אורחות חייו. הוא נקרע מדי יום בין הנאמנות והרצון להשתייך לקהילה לבין האהבה והמחויבות לבן הזוג שבחר בדרך אחרת. ולא זאת בלבד, לא מדובר בדרך אחרת מדוברת. לא מדובר בפער בין קעקוע לכיפה שמבהיר גם לסביבה שיש שוני אמיתי בתוך הזוגיות הזו, ולכן יש להם מרחב קהילתי אחר – דומה לשלהם. הפערים הללו עדינים. כמעט מעוררים סימני שאלה על התערבות חיצונית וודאי שלא על בסיסם מפרקים זוגיות.
מנגד, באותו סלון ממש, יושב בן הזוג שהתרחק או שינה את דרכו. הבדידות שלו שונה; זוהי בדידות של תלישות מוחלטת. העוגנים הישנים שהחזיקו את עולמו נותקו או נסדקו, אבל עדיין אין לו חוף חדש לעגון בו. הוא אינו מרגיש שייך לעולם החדש שלו, בין אם מודרני יותר ובין שמרני יותר. הוא לא מבקש למרוד בהוריו או לנתק קשר עם עברו, אבל הוא כבר לחלוטין אינו מרגיש שייך למקום ולקהילה שבהם הוא מתגורר. הוא חש שכל הווייתו במרחב הציבורי, בשכונה ולפעמים אפילו במפגשים המשפחתיים, היא התנצלות אחת גדולה ומתמשכת.
שניהם כאמור יושבים יחד באותו הבית, חולקים את אותם החיים, ושניהם בודדים עד כאב. האחד בוכה על הקהילה שאבדה לו בניגוד לרצונו, והשני נמצא במסע חיים למציאת קהילה חדשה.
כל אחד נאבק בשדים הפנימיים שלו, וכאשר הכאב הזה אינו מדובר ואינו מקבל מקום, הפער הדתי נעשה במהרה תירוץ קל וזמין לריחוק רגשי עמוק. מתוך המסע שלי גיליתי על בשרי שהקשר הזוגי הוא הדבר החשוב ביותר. הוא חייב להיות חזק מהכל, או שבסופו של דבר לא ישרוד.
האידאולוגיה יורדת אל שולחן הרישום
האתגרים החברתיים הללו אולי ניתנים להכלה יחסית כל עוד מדובר בזוג צעיר. אבל אז מגיע הרגע הבלתי נמנע שהפער האידאולוגי יורד מן המדפים הגבוהים של התיאוריה, לובש גוף פיזי ודורש הכרעות יומיומיות כואבות. זהו הרגע שסוגיית חינוך הילדים נכנסת לתמונה.
בחירת מוסד לימודים, בין אם גן ילדים, חיידר או בית ספר, הופכת להיות הפצצה המתקתקת המרכזית בחייהם של זוגות מעורבים פנים־מגזרית (כלומר לא חילוני ודתיה או דתי וחילונית). פתאום כל החלטה חינוכית הכי קטנה נראית משחק סכום אפס. כל בחירה של מוסד היא ניצחון מוחץ של זהות אחת והפסד צורב, כמעט השפלה, של הזהות השניה.
אני נזכר בסיפורם של זוג שהכרתי מקרוב. שניהם הגיעו ממשפחות תורניות ומוכרות מאד. הבעל החל לעבוד בהייטק, נחשף לעולמות תרבותיים חדשים, ובהדרגה שינה את סגנון הלבוש שלו ואת רמת שמירת המצוות, עד שהתרחק כמעט לחלוטין מהעולם שממנו בא. אשתו נשארה חרדית קלאסית, דומה לעשרות הנשים החרדיות האחרות הגרות באותו רחוב.
במזל טוב הם חגגו חלאקה לבכור, וכאשר הגיע הזמן לרשום אותו למוסד לימודים הבית כולו רעד. הבעל לא רצה בשום אופן שבנו ילמד בחיידר השכונתי שבו הוא, האב, ייחשב לסוג ב', ויספוג יחס מזלזל מצד הצוות או ההורים האחרים בגלל החזות שלו. זאת בהנחה שיסכימו לקבל אותו. מנגד, אשתו לא יכלה לשאת את המחשבה שהבן שלה ילמד במוסד פתוח יותר, שאין בו הקפדה על קלה כחמורה, שבו הוא ייחשף לתרבות אחרת ולא יכיר את הניגון העדין והטהור שעליו היא עצמה גדלה.
במצבים מעין אלו נדרש מההורה לעשות התפשרויות חינוכיות משמעותיות, שמעולם לא העלה בדעתו שיצטרך או שיוכל לעשות. הפשרה תמיד מותירה צלקת, אבל האמת היא שהכאב הגדול יותר מגיע רק לאחר מכן, כשהילד חוזר הביתה.
הילד לא תמיד מתאים למוסד שבו הוא לומד. הוא מביא אתו הביתה שפה, מושגים, ערכים וציפיות שמייצרים חיכוך מתמיד מול אחד ההורים. לפעמים הילד בתמימותו מצטט את הדברים הקשים של המלמד על מי שאינו שומר שבת כהלכתה, והאבא יושב מולו בשולחן השבת, שומע את הדברים ונפגע עד עמקי נשמתו.
מאידך גיסא, גם המוסד לא מתאים בדיוק לילד ולהורה. תמיד יהיה הורה אחד שיחווה את העובדה שערכיו לא מקבלים ביטוי, ושני ההורים ירגישו תמיד במבחן.
בסיטואציות הבלתי אפשריות האלה, ההורה שמרגיש שהמוסד החינוכי אינו משקף את ערכיו חווה אבדן כפול. הוא לא רק איבד את ההסכמה ואת התמיכה של בן הזוג בנושאי דת, אלא הוא מאבד בהדרגה גם את הילד שלו. והוא לא מאבד אותו לטובת בן הזוג אלא לטובת המוסד החינוכי, לטובת מסגרת חינוכית וציבורית שבעקיפין או במישרין מחנכת את הילד להביט על אביו או על אמו בביקורת, בריחוק ובזרות. המוסד נעשה צל שלישי, מאיים, בתוך הסלון הפרטי.
חמישה עוגנים ללב מיטלטל
אל מול המורכבות הקשה הזו נשאלת השאלה: מה עושים? איך שורדים בתוך הסבך הזה בלי לאבד את המשפחה? התשובה הבסיסית היא שאין פתרונות קסם. אין מתכונים אינסטנט לזוגיות פערים. אבל מתוך המסע האישי שלי ומתוך אין ספור שעות של ליווי משפחות אני יכול לומר בוודאות: זה אפשרי.
הדרך חזרה הביתה, אל האהבה ואל השלמות המשפחתית, לא עוברת לעולם דרך חומות של ניתוק והסתגרות, אלא תמיד דרך גשרים של הלב. הנה חמישה כיוונים מעשיים שיכולים להאיר את הדרך:
ראשית, בנייה של "קהילה של שניים". לפני שאתם יוצאים לחפש אישור או שייכות אצל השכנים או בבית הכנסת, חובה להפוך את הבית למרחב מוגן. הקהילה הראשונה והקריטית ביותר היא הזוגיות שלכם. המשימה היא להפוך את הבית למקום שהשונות יכולה לדור בכפיפה אחת, ללא שיפוטיות וללא רצון לשנות את השני. רק כשהקשר ביניכם בטוח, כשיש בו אהבה וכבוד למרות התהומות האידאולוגיים, אתם כבר לא תלושים. מתוך העוגן העוצמתי הזה אפשר לשאול את השאלה: באיזו קהילה אנחנו חיים? באיזו קהילה נכון לנו לחיות?
שנית, הדיבור הגלוי עם הילדים. דברו אתם בגובה העיניים. לעולם אל תשאירו אותם לנחש לבד בחושך למה אבא לא מגיע לתפילה בבוקר או למה אמא שינתה את כיסוי הראש. הילדים מרגישים הכל. אל תסתירו את המורכבות. תמללו אותה בהתאם לגיל ואל תתעלמו ממנה. דברו אתם בכנות מותאמת לגילם. תנו להם רשות מלאה לאהוב את שני העולמות שמרכיבים את הבית. המסר חייב להיות צלול כבדולח: האהבה שלנו אליכם והזוגיות שלנו אינן תלויות דת. האהבה הזו דומה לאהבתו של בורא עולם אלינו, שכן "בין כך ובין כך קרויים בנים".
שלישית, הפרדה בין מוסד הלימוד לזהות הבית. חובה לייצר הפרדה תודעתית ברורה בין בחירת המוסד החינוכי לבין הזהות המהותית של הבית. המוסד החינוכי הוא כלי חשוב, אך הוא אינו חזות הכל.
גם אם הילד לומד במקום שמרן מאד או פתוח מאד בהשוואה למציאות הביתית, הזהות האמיתית והעמוקה שלו תעוצב בראש ובראשונה מהחום, מההכלה ומהדוגמא האישית לכבוד הדדי שהוא רואה אצל הוריו. ילד שמרגיש שהוריו אוהבים אותו וזה את זה ללא תנאי הוא ילד שניצל ממרד. הוא נשאר קרוב לאבא ואמא, ולכן גם נשאר קרוב לשורש הפנימי שלו.
רביעית, החיפוש אחר "עֵד". מצאו לכם לפחות אדם אחד שמכיר ויודע את הנוף שבו אתם צועדים. מישהו שלא צריך להסביר לו למה שבת היא פרויקט מורכב כל כך, חברה שלא שופטת או קרוב משפחה שיכול להבין. לעתים חבר אחד כזה שווה יותר מקהילה בת אלף איש.
חמישית, וזה אולי צריך להיות דוקא הראשון: התאבלו על החיים שעליהם חלמתם, כדי שתוכלו לבנות את החיים הטובים ביותר האפשריים במציאות הנוכחית. נכנסתם לתוך מערכת הנישואין עם דמיונות וחלומות על העתיד המשותף, דמיונות שנולדו על בסיס מסגרת הנישואין המקובלת במגזר שאליו אתם משתייכים. חלמתם להיות עוד זוג מוצלח מבין הזוגות שבקהילה, ידעתם לאיזה חיידר ילך הילד ואיזו משרה תורנית יקבל הבעל. אבל אז קורה שינוי. הוא לא קיצוני ולא דרסטי, רק שהוא יוצר חור בבלון. החיים כבר לא יהיו מה שחלמתם. החיידר לא יקבל את הילד. המשרה התורנית הופכת לבדיחה עצובה והמשפחה המורחבת עשויה גם לצקצק. עוד לפני שאפשר לבנות, התאבלו. התאבלו על מה שרציתם שיהיה ושכבר לא יהיה. עברו את חמשת שלבי האבל (הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה) ואחרי שתצליחו לשחרר את האבל על החלום, תוכלו לבנות חלום חדש לעתיד משותף אחר. לא טוב יותר, אבל גם לא רע יותר. פשוט אחר.
לבנות מקדש מעט משלנו
המסע המורכב הזה, של חיים "בין הטיפות", איננו תקלה שצריך למהר ולתקן אלא מציאות חדשה שצריך ללמוד לצעוד בתוכה באומץ. הבדידות בתוך המגזר והקהילה היא אמנם חלק בלתי נפרד מהמסע, אבל היא אינה סוף הסיפור.
זוגות שמצליחים לעבור יחד את רעידת האדמה ולשמור על הקשר לא תמיד מוצאים בסופו של דבר את הקהילה המושלמת שתפתור עבורם את כל הקונפליקטים של השייכות. לפעמים הם מגלים שאין מקום אחד שבו הכל מסתדר בדיוק כפי שחלמו. אבל הם מפסיקים להמתין לאישור שמגיע מבחוץ.
במקום לחכות שהעולם סביבם יגדיר עבורם מחדש מי הם, הם מתחילים לבנות את הזהות המשפחתית שלהם מבפנים. הבית נעשה למקום ששני הסיפורים יכולים לדור יחד, שהשונות אינה איום אלא חלק מהמשפחה, ושהקשר עצמו הוא העוגן.
בסופו של דבר, לא כל זוג ימצא קהילה שבה כל השאלות ייעלמו וכל הפערים ייפתרו. אבל זוג שיצליח להפוך את הבית שלו למקום ששני בני אדם יכולים להישאר שייכים גם כשהם לא זהים – כבר מצא משהו יקר יותר מהתאמה מושלמת.
פורסם לראשונה באתר "צריך עיון" בי"ז בתמוז תשפ"ו
