מעובד על פי שיחות הרבי מליובאוויטש
"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת", רואין את הנשמע ושומעין את הנראה (פירוש רש"י שמות כ,טו)
כאשר ירד הקב"ה על הר-סיני ונתן את התורה לעם-ישראל, קרה דבר שאותו מתארת התורה במילים: "וכל העם רואים את הקולות". מפרש רבי עקיבא: "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה".
נשאלת כאן השאלה, לשם-מה חולל הקב"ה נס כה גדול וחריג? איזו תועלת באה על-ידי שבני-ישראל ראו את הקולות ושמעו את המראות?
משמעות הדבר תובן כשנרד לעומק המושגים 'נראה' ו'נשמע'. הראייה והשמיעה הן שתי דרכים שבאמצעותן מקבל האדם מידע מהנעשה סביבו: אדם יכול לדעת דבר-מה על-ידי שהוא רואה אותו בעיניו, או על-ידי שהוא שומע עליו ממישהו אחר. אלא שיש הבדל מהותי בין השניים.
ראייה ושמיעה
הראייה מאמתת דברים בצורה הברורה והמוחלטת ביותר. אדם שראה דבר-מה, שוב אינו זקוק לשום הוכחות והסברים; הוא משוכנע באופן מוחלט באמיתות הדבר. לעומת זאת, השמיעה אין בה עוצמה כה עזה, ועדיין נשאר מקום לספקות ולפקפוקים (זו, אגב, הסיבה ש"אין עד נעשה דיין", שכן הדיין צריך שיהיה מסוגל ללמד זכות על הנידון, וברגע שהדיין היה עד למעשה הפשע וראהו במו-עיניו, נבצר ממנו ללמד זכות).
מצד שני, הראייה תופסת רק את מציאותם של עצמים גשמיים, ואין בכוחה לראות דברים רוחניים. בנקודה זו יש מעלה דווקא לשמיעה, שאין לה מגבלה גשמית, ואדם עשוי לשמוע גם על דברים רוחניים, דקים ומופשטים.
מה צריך להוכיח
בעולם שלנו, המציאות הגשמית היא בבחינת 'נראה' – ברורה ומוחשית. איש אינו צריך להוכיח את המציאות הגשמית; היא ברורה ומובנת מאליה, מכיוון שאנו רואים אותו בעינינו.
לעומתה, המציאות הרוחנית היא בבחינת 'נשמע' – מופשטת, דורשת הוכחות. כדי להכיר במציאות הרוחנית אנו נזקקים למחשבה ולהתבוננות, וגם אחרי כל זה, אין לה אותה מוחשיות שיש למציאות הגשמית. היא נשארת כדבר ששומעים עליו ולא רואים בעיניים ממש.
וזה החידוש שנתחולל בעת מעמד הר-סיני – "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה". המציאות הרוחנית ("נשמע") נעשתה ברורה ומוחשית ("רואין"), ואילו המציאות הגשמית ("נראה") איבדה מאמיתותה והועמדה בסימן שאלה ("שומעין").
לא היה זה נס מיוחד, אלא בכך באה לידי ביטוי ההתגלות האלוקית של הקב"ה. כאשר נתגלה הקב"ה על הר-סיני, נעשתה מציאות הבורא הדבר הברור והמוחלט ביותר, ואילו העולם הגשמי איבד את ישותו העצמית, עד שהחלה להישאל שאלה, אם בכלל קיים עולם.
התגלות קבועה
במעמד הר-סיני הייתה זו תופעה חד-פעמית וחולפת. כשנסתיימה ההתגלות האלוקית, חזרו הדברים לקדמותם – הגשמיות חזרה להיות 'נראה', והרוחניות – 'נשמע'. זאת, משום שאז עדיין היה העולם חומרי מכדי שהתגלות זו תיקבע בו לעד.
אולם בימות המשיח יהיה המצב המיוחד ששרר בעת מעמד הר-סיני, המצב הקבוע של העולם, וכפי שנאמר: "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו" – תהיה התגלות כה ברורה של האמת האלוקית, עד שה"בשר" הגשמי יראה זאת. לא יזדקקו אז לשום הוכחות על מציאות הבורא, שכן הכוח האלוקי ייראה בפשטות ובבהירות, ממש כשם שאנו רואים כיום עצמים גשמיים.
