מאת: הרב מאיר ערד
עולם זה יפה יותר
התייחסות ראשונה לשאלת השאלות, למה ירדה הנשמה למטה, מוצאים אנו במדרש:
קודם יצירת הוולד במעי אמו רומז הקדוש ברוך הוא למלאך הממנה על הרוחות, ואומר לו: “הבא לי רוח פלונית, שהיא בגן עדן ששמה פלוני ותארה כך וכך”. מיד הולך המלאך ומביא את הרוח לפני הקדוש ברוך הוא. וכשהיא באה, מיד כורעת ומשתחווה לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. אותה שעה אומר הקדוש ברוך הוא לרוח: “היכנסי בטיפה זו שביד פלוני”. פתח הרוח פיו ואומר לפניו: “ריבונו של עולם! די לי העולם שהייתי דר בו מיום שבראתני, למה רצונך להכניסני בטפה סרוחה זו? אני קדושה וטהורה, ואני גזורה מגזרת כבודך”. מיד אומר הקדוש ברוך הוא לנשמה: “עולם שאני מכניסך בו יפה יהא לך ממה שהיית דרה בו, ובשעה שיצרתיך לא יצרתיך אלא לטפה זו”. מיד מכניסו הקדוש ברוך הוא לשם בעל כורחו.
מעיון במדרש זה אנו רואים שהנשמה עצמה שואלת את ה’, למה לי לרדת לעולם? מה חסר לי פה למעלה? אני בגן עדן, קדושה טהורה, מה זה יוסיף לי לרדת? ותשובת ה’ מתחלקת לשניים: 1. עולם הזה יפה לנשמה יותר. 2. מטרת יצירת הנשמה מלכתחילה הייתה בשביל לרדת לעולם.
אך במדרש לא מוסבר מה יפה לנשמה בעולם הזה יותר, ואיך היא מגשימה את תכלית יצירתה על ידי הירידה.
העלייה לפי ערך הירידה
במאמרי החסידות מופיעה שאלה זו (למה ירדה הנשמה למטה?) בצורות שונות, והתשובות אליה מגוונות (כפי שיפורט בהמשך), אך לכל התשובות וההסברים יש מכנה משותף אחד: ירידה לצורך עליה.
זאת אומרת, כיון שהבורא לא עושה שום דבר לחינם, לא יתכן שירידת הנשמה לגוף היא ללא שום תועלת, ובוודאי שהיא לצורך איזה מטרה ועליה שנפעלת בנשמה. יתרה מזו, חייבים לומר שהנשמה לא חוזרת רק לאותה מדרגה שהייתה לפני שירדה, שאם כן מהו הצורך בירידה, אם בסופו של דבר חוזרים לאותה נקודת מוצא? ולכן מוכרחים לומר שהעלייה שבאה על ידי הירידה היא למקום נעלה יותר מהמקום שירדה ממנו.
יש לציין, כי למרות שכל תירוץ הוא לכאורה הסבר שונה למטרת ירידת הנשמה, הרי אין זה מחלוקת וסתירה, אלא הנקודה הבסיסית שעומדת מאחורי כל התירוצים, שהנשמה מגיעה לעילוי יותר גדול על ידי ירידתה לעולם הזה – ירידה צורך עליה – אלא שבזה עצמו ישנם כל מיני הסתכלויות והדגשים שונים, מהו העילוי שהנשמה מגיעה אליה, ומהו האופן והדרך שעל ידי זה מגיעה הנשמה פועלת עילוי גדול זה.
לזכך את הגוף וחלקה בעולם
האדמו”ר הזקן מבאר בתניא, שלא יתכן לומר שמטרת ירידת הנשמה לעולם היא לצורך עליית הנשמה עצמה. שהרי הנשמה במהותה היא קדושה וטהורה, חלק מה’ ממש, שלימה בתכלית ואינה צריכה תיקון כלל.
לפני שירדה למטה הנשמה מושרשת בעולם האצילות, וכמאמר הזוהר “כל נשמתא ונשמתא הוה קימא בדיוקנאה קמיה מלכא קדישא”, ושם באצילות, מאיר בה האור העצמי שבה, וכן מאירים בה כל האורות והגילויים העליונים, והשגתה באלוקות היא בגדר השגת המהות.
ואילו אחר ירידתה מטה לא מאירים בנשמה האורות והגילויים שלמעלה, והשגתה באלוקות אינה בערך להשגתה כפי שהייתה למעלה. וכן עבודת ה’ שלה בעולם הזה אינה בערך לעבודתה למעלה. ולכן לא יתכן לומר שהנשמה יורדת בשביל להעלות את עצמה שכן לפני שירדה נמצאת היא כבר בדרגה גבוהה.
ומביא הוכחה מעבודת ה’ של צדיק גמור שעובד את ה’ באהבה וביראה בתענוגים (הדרגה הכי גבוהה באהבת ה’ וביראתו) ולמרות זאת לא מתקרב כלל-לא שמץ ולא אפס קצהו- לדבקות הנשמה בהיותה למעלה בעולם הרוחני.
ואם כן, מהי הסיבה שבכל זאת הנשמה האלוקית ירדה לעולם הזה הגשמי והחומרי? מסביר הרבי, בשביל לברר ולזכך את הגוף הגשמי ואת הנפש הבהמית ואת החלק בעולם שנקבע בגורל הנשמה לברר ולזכך.
ומוסיף, שהעולם מתחלק לשישים ריבוא חלקים כנגד שישים ריבוא נשמות. ועל כל נשמה לברר את החלק שלה. ואם נשאל הרי יש הרבה יותר משישים ריבוא נשמות?כמו שרואים בפועל בעולם שיש הרבה יותר משישים ריבוא יהודים. וכן היתכן שלכל יהודי יהיה שיך חלק (אחד משישים ריבוא) כה גדול בעולם? אלא שהשישים ריבוא הנשמות המדוברות הנקראות בלשון אדמו”ר הזקן נשמות פרטיות הן בעצם שורשים המתחלקים אף הם לשישים ריבוא ניצוצות שמהווים נשמות בפני עצמן.
חלוקה זו קיימת הן במדרגת “נשמה” והן במדרגת “נפש” ו”רוח” (כלומר, שישים ריבוא בנפש שישים ריבוא ברוח, שישים ריבוא בנשמה). ויתרה מזו, חלוקה זו של “נפש” “רוח” ו”נשמה” קיימת גם בכל אחד מארבעת העולמות, אצילות בריאה יצירה עשייה.
מהפירוט הנ”ל של ניצוצות נשמות ישראל יוצא מספר רציני, וכנגד מספר זה של ניצוצות נחלקה הארץ.
ואיך ידע היהודי מהו החלק המיוחד המיועד לו? היות שכל דבר הוא בהשגחה פרטית הרי בודאי שכל הדברים הנמצאים ברשותו שיכים לעבודתו, וכל ניצוצות הקדושה בדברים אלו שיכים לשרש נשמתו, ותיקונם והעלתם תלויה רק בו.
וכדברי הבעל שם טוב, שכל דבר שהאדם לובש או אוכל או משתמש בו, נהנה הוא מהחיות הנמצאת באותו הדבר. כי לולא החיות הרוחנית לא היה שום קיום לאותו דבר, והניצוצין הקדושים שיכים לשורש נשמתו. וכשהוא משתמש באותו כלי, או כשהוא אוכל מאכל, הוא מתקן את הניצוצין הנמצאים בהן, שהרי אחר כך הוא עובד את ה’ בכוח שבא לגופו מהם.
וכאשר נאבד מאדם חפץ שהיה ברשותו זה משום שבדבר זה ישנם ניצוצין השייכים לשני אנשים, ולאחר שגמר האחד לברר את הניצוצין השיכים לשורש נשמתו, מעביר הקב”ה את הדבר לאדם אחר אשר לשורש נשמתו שיכים שאר הניצוצין באותו חפץ.
על פי עיקרון זה מובן למה בני ישראל פוזרו לארבע רוחות עולם ועד למקומות נידחים, משום שניצוצות הקדושה המפוזרים בכל העולם שיכים לנשמות שונות, וכך עשה ה’ על מנת שכל נשמה תגיע ותברר את החלק ששייך לה.
אלא שצדיק גדול, הבקי בסוד ה”בירורים” ויודע היכן נמצאים הניצוצות שנדרש ממנו לתקנם, הולך בעצמו למקום המיועד לו. ואילו שאר בני ישראל, ה’ מוביל אותם למקום ששם הניצוצות ששיכים לנשמתו מחכים. כמו שכתוב “מה’ מצעדי גבר כוננו”.
לסיכום, יש שליחות מיוחדת בעולם הזה לכל נשמה, ובזה שהיא מתקנת ומזככת את חלקה בעולם שהוטל עליה, הרי היא ממלאת את מטרת ותכלית בריאתה (ועל ידי זה מתעלית למקום יותר נעלה מהמקום שירדה, הוי אומר תיקון אינה צריכה אך עליה כן).
וכדברי הרבי שהמאמין בהשגחה פרטית יודע כי “מה’ מצעדי גבר כוננו”, אשר נשמה זו צריכה לברר ולתקן איזה בירור ותיקון במקום פלוני. ומאות בשנים, או גם משעת בריאת העולם- הנה הדבר שצירך להתברר או להתקן מחכה לאותה הנשמה שתבוא לבררו ולתקנו, וגם נשמה הלזו הנה מאז נאצלה ונבראה היא מחכה לזמן ירידתה לברר ולתקן את אשר הוטל עליה.
מצדיק לבעל תשובה
בליקוטי תורה אדמו”ר הזקן מביא תשובה לשאלת הירידה בסגנון קצת אחר.
לפני ירידת הנשמה הייתה הנשמה במדרגת צדיק גמור. ולאחר ירידתה לעולם היא מתעלה לדרגת בעל תשובה, וכידוע אשר “במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד”. ותהליך זה יכול לקרות רק לאחר שהנשמה מתלבשת בגוף גשמי.
מהו העילוי הגדול במדרגת בעל תשובה, שבשביל זה שווה שהנשמה תרד לעולם הזה?
מבואר בחסידות שתשובה אינה רק תשובה על חטא דווקא, כי אם צורה וסגנון בעבודת ה’. כמו שכתוב “והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה”. תשובה במשמעות של שיבה לה’ ולא דווקא תשובה על חטא ועוון.
כמו שעל ידי תשובה במובן הפשוט שלה האדם נעשה בריאה חדשה ואינו אותו האדם שעשה חטא ועוון, כך ע”י שהנשמה עובדת את עבודתה הרוחנית בעולם הזה, הרי היא מתעלת למצב רוחני חדש שלא יכלה להגיע אליו בהיותה בעולם הרוחני.
ומזה שכתוב “במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד”, למדים, שלא רק שבעלי תשובה הם למעלה ממקומם של הצדיקים, אלא מדרגת בעל תשובה היא גם למעלה מהיכולת והאפשרות של צדיק! כלומר שבהיות הנשמה למעלה אין בה את היכולת והאפשרות להיות במדרגת בעל תשובה, דבר זה יכול לקרות רק על ידי ירידתה למטה משום שזה עניין חדש לגמרי .
משמעות הביטוי “תשובה”, הוא לשון השבה וחזרה, ולכאורה, היינו יכולים לחשוב שאולי הנשמה שבה למדרגתה הקודמת, אותה מדרגה שבה הייתה לפני שירדה לעולם ומהו אם כן העניין החדש שנפעל בה על ידי התשובה? וההסבר בזה, שלפני שירדה הנשמה לעולם היה לה איזו שהיא מציאות עצמאית בעולם העליון הרוחני שבו היא הייתה, מציאות בתור “נברא”, ולאחר ירידתה לעולם, העניין החדש שהתשובה פועלת בה הוא שהיא שבה לשרשה ומקורה האמיתי, כמו שמוזכר בפסוק “והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה”, למקומה הראשוני עם ה’ ממש, שבו היא מאוחדת איתו בתכלית, ולא נחשבת כמציאות של נברא עצמאי.
מעמידה להליכה
ישנו פסוק שמתאר את מצב הנשמה בהיותה למעלה: “חי ה’ אשר עמדתי לפניו”. מציטוט זה למדים את מעלת הנשמה בהיותה למעלה, מצב של עמידה –ביטול מוחלט לה’. במצב הזה (עמידה) מתוארים גם המלאכים “השרפים עומדים ממעל לו”. למרות זאת, מצב זה של עמידה יש בו חיסרון מסוים. מה החיסרון? אין שינוי במדרגת הנשמה, אומנם היא בדרגה נעלית, עמידה, אך היא נשארת במדרגה זו.
את המצב הלא משתנה של הנשמה אפשר להסביר גם לפי רמת האור האלוקי שממלא את העולם העליון. האור האלוקי שנמצא בעולם העליון הוא אור מוגבל ומצומצם שנקרא: ‘ממלא כל עלמין’. ולכן הנשמות נמצאות בעולם העליון באותה דרגה מוגבלת משום שסוג אור זה אינו מאפשר שינוי ועלייה בדרגה.
ואילו בעולם הזה, עולם העשייה הגשמי, מאיר אור אלוקי לא מוגבל, הנקרא בלשון החסידות ‘סובב כל עלמין’. ולכן בעוה”ז הנשמה יכולה להתעלות לדרגת מהלך. דרגה המאפשרת לה לעלות מדרגה לדרגה ולהשתנות. ואיך היא עושה זאת? על ידי קיום התורה והמצוות.
לעשות טובה ליהודי אחר
מובא שרבינו הזקן שקיבל מר’ מרדכי הצדיק ששמע מהבעל שם טוב: נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים שמונים שנה כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות ובפרט ברוחניות. והיינו שלפעמים נשמה יורדת לעולם, בשביל לברר ולזכך איזה שהוא ענין, שכולו הוא רק לעשות טובה ליהודי שני.
מימוש תכלית בריאת העולם
יש לציין, כשמתבוננים בתכלית בריאת העולם בכללותו, הרי זה דומה לתכלית ירידת הנשמה. לפני בריאת העולם היה אור אלקי אין סופי שממלא את כל המציאות, ולצורך בריאת העולם, ה’ צמצם והעלים את אורו הגדול האין סופי, ויצר חלל ומקום של הסתר, כדי שבו יוכלו העולמות להיבראות, ועד לעולם הזה הגשמי והחומרי. ולשם מה כל זאת, כיון ש”נתאוה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים”, זאת אומרת, שדוקא במקום התחתון והנמוך ביותר, עצמות ומהות ה’ יכולה להתגלות ולשכון, מה שלא היה אפשרי בכל מצב אחר, גם לא ברמות הרוחניות והאלוקיות ביותר.
וכך גם בתהליך שעוברת הנשמה האלקית, בשביל לגלות ולממש את עצמותה ומהותה, נדרש ממנה לרדת לעולם נמוך וגשמי, לבצע שליחות אלקית, בבירור ותיקון הגוף והנפש הבהמית וחלקה בעולם, ועל ידי כך להתעלות לאחדות מוחלטת עם הבורא בעצמו.
נמצאנו למדים, את תכלית בריאת העולם להיות “דירה בתחתונים”, מבצעת למעשה הנשמה האלוקית שיורדת בעצמה למקום התחתון והנמוך ביותר, ושם מגלה את את האלוקות, והאמת האלקית – אין עוד מלבדו – אמת שתתגלה לעין כל, בגאולה האמיתית והשלימה.
