העבודה האישית שאדם צריך לעבוד על עצמו כדי להימנע מכעס, נדונה בהרחבה בספרי מוסר. בתורת החסידות אין עיסוק מרובה בעניין זה, אבל לעומת זאת החסידות מסבירה לעומק את מאמרי חז"ל בדבר חומרתו של הכעס.
למשל, רבנו הזקן בעל התניא מבאר את מאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". וכך הוא מסביר: לפי שבעת כעסו
נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה' הייתה זאת לו, לא היה בכעס כלל. ואף שבן-אדם, שהוא בעל-בחירה, מקללו או מכהו או מזיק ממונו, ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו – אף-על-פי-כן, על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים
למקום". כלומר, הכעס מעיד שהאדם איבד (לפחות באותו רגע) את האמונה שהקב"ה הוא המנהיג את עולמו והוא המכוון כל פרט וכל תנועה, שכן אילו היה מאמין בכך באמת, לא היה כועס על הזולת.
להתיר איסור
על כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' מסופר, שכשהיה קורה דבר-מה שמטבעו מעורר כעס, היה אומר: "הלוא הכעס הוא עבירה חמורה, וכשרוצים להתיר דבר עבירה צריכים קודם לכן לחפש היטב בשולחן-ערוך ובפוסקים ולעיין היטב בדין זה, כמו בהיתר עגונה ובשאלת חמץ בפסח, שאפילו גדולי ישראל אינם רשאים לפסוק את הדין ברגע אחד, אלא רק אחרי התבוננות ועיון מרובים. כך צריכים להתמהמה ולעיין היטב בשאלה זו של היתר הכעס". מובן שאחרי עיון כזה כבר לא נותר מקום לכעס.
הרב זלמן אהרון, אחיו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב, היה אומר, שכאשר אדם בא לידי כעס, עליו לחכות לפחות שישים ואחת דקות, ואז יוכל להתבונן בעניין כפי שהוא לאמיתתו.
אחד הסיפורים המופלאים של הימנעות מכעס מובא בשיחותיו של כ"ק אדמו"ר הריי"ץ: בימי הבעל-שם-טוב היה יהודי פשוט ועני ושמו ר' דוד, שבמשך כל השנה קיבץ פרוטה לפרוטה לשם מצוות אתרוג. בערב חג-הסוכות נסע העירה, כשסכום לא-קטן בכיסו, וקנה לו, בשמחה גדולה, אתרוג נאה ומהודר ביותר. כשליבו טוב עליו שב ר' דוד אל ביתו ואל זוגתו, אשר המתינה לו בחירוק שיניים. היטב חרה לה על שהוציא סכום כזה על אתרוג, ועוד שמח בו כפי ששמח. במר ליבה נטלה בידיה את האתרוג ושברה את הפיטם. ור' דוד – לא זו בלבד שלא כעס, אלא אמר: "נראה שאינני ראוי לאתרוג שכזה. ובאמת, בזכות מה יגיע יהודי פשוט שכמותי לאתרוג כה מהודר?". הבעש"ט אמר על כך: "מזמן העקדה לא היה ניסיון כזה במידה טובה!".
צמצום הדעת
בספר 'ראשית חכמה' מובאת סגולה למידת הכעס, שכאשר אדם כועס – ישתוק ולא ידבר. בדרך זו ישקוט כעסו עד כי ייעלם לגמרי. מבאר זאת כ"ק אדמו"ר הרש"ב, שבכוחו של הדיבור להגביר את המידות או להחלישן, כמו באדם המדבר דברי אהבה, הוא מוסיף ומגדיל בכך את אהבתו, ואור האהבה מאיר עוד יותר מבתחילה. כן הוא בכעס: הדיבור מחזקו ומגבירו, והעדר הדיבור מחלישו ומבטלו.
כ"ק אדמו"ר האמצעי כותב, שמידת הכעס יש בה משום צמצום המוחין ומיעוט הדעת, כמו שאמרו: "בא לכלל כעס – בא לכלל טעות". וכן נאמר "כי כעס בחיק כסילים ינוח". אילו היו מאירים אצל האדם הדעת והמוחין, לא היה בא לכלל כעס. וכפי שאנו רואים אצל התינוק, שדעתו קצרה, שהוא כועס בנקל יותר מהמבוגר שדעתו רחבה, שכן הכעס בא מצמצום הדעת.
