כל מי שנתוודע פעם אל שיטת החסידות יודע עד כמה היא מזהירה מפני …אוכל. יכול יהודי לאכול אוכל כשר למהדרין-מן-המהדרין ואף-על-פי-כן הוא שוקע במעמקי הרע – אם הוא אוכל אותו מתוך תאווה ולא לשם-שמים. הוא לא עושה שום דבר 'רע', הוא רק יושב ואוכל ארוחה טובה וטעימה ונהנה מזה – וכבר האוכל הזה לא זו בלבד שאינו עולה ונכלל בקדושה, אלא יורד ושוקע בתוך ה'קליפות' (הרע).
החסידות תובעת מהיהודי להסתפק רק באוכל ההכרחי לבריאות הגוף ולהינזר מן המותרות, וגם זאת רק לשם-שמים ולא לשם סיפוק התאווה. פיתגם חסידי ידוע אומר: "מה שאסור – הרי אסור; ומה שמותר – מיותר".
טוב ורע באוכל
התפיסה הזאת נובעת מעיקרון בסיסי של החסידות (והקבלה), שתפקידו של האדם בעולם להפריד את הטוב מהרע ולגאול את ניצוצות הקדושה המצויים בעולם הגשמי. לפי עיקרון זה, כל דבר גשמי שמצוי בעולם אינו טוב צרוף או רע גמור, אלא הטוב והרע מעורבבים זה בזה. גם בפרוסת לחם תמימה או בנתח בשר כשר יש טוב ורע שמעורבבים יחדיו, ותפקידו של האדם להוציא את הטוב מהרע ולהשיבו למקורו האלוקי.
כשיהודי אוכל את הלחם והבשר הזה מתוך כוונה, שיהיה לו כוח לעבוד את ה' וכדומה – בכך הוא מוציא מהם את ניצוצות הקדושה ומעלה אותם למעלה. אך אם הוא אוכל זאת לשם סיפוק תאוותו העצמית – לא זו בלבד שלא העלה את האוכל לקדושה, אלא הוא גישם את עצמו, הגביר את הרע שהיה באוכל והוריד את הטוב שבו עמוק יותר לתוך הרע. (יש מצב-ביניים, כשאדם אוכל ושותה אמנם לא לשם-שמים, אך גם לא לשם תאווה, אלא פשוט כדי שגופו יהיה בריא וחזק. במצב כזה אמנם לא עלה האוכל לקדושה, אך גם לא ירד לתוך הרע, אלא נשאר במצבו הקודם).
שור חובש "שטריימל"
אך כל זה אמור בששת ימי החול. בשבת, לעומת זאת, יש מצווה מיוחדת לענגה בדגים ובבשר ובכל מטעמים. כשיהודי אוכל ביום השבת מטעמים ואפילו דברי מותרות ועינוגים, אלא שהוא אוכל זאת כדי לקיים מצוות עונג-שבת – בכך הוא מקיים מצווה. האוכל הזה לא רק שהוא משרת את הקדושה, אלא הוא הופך למצווה ממש!
נשאלת השאלה, מה קורה עם הרע שהיה מעורבב באוכל (כנ"ל)? מוסבר בתורת החסידות, שכיוון שבשבת יש 'עליית-העולמות' וכל הדברים שקיימים בעולם עולים לדרגא גבוהה יותר, הרי עצם קדושת השבת מפרידה את הטוב שבמאכל מהרע שבו, ונמצא שהיהודי אינו צריך להפריד בשבת את הטוב מהרע, כיוון שהוא מופרד על-ידי עצם השבת. על כן אין הכרח בכוונה לשם-שמים, אלא די בכך שהוא אוכל לשם מצוות עונג-שבת.
ברם, כל זה בתנאי שאין האדם 'מקלקל' את אכילתו על-ידי תאווה גשמית. גם בשבת, אם חלילה הוא אוכל לשם סיפוק תאוותו הגשמית, הוא מוריד את המאכל ואינו מעלהו לקדושה. כוחה של השבת שהיא מעלה את מאכלי-השבת לקדושה הוא רק בתנאי שהאדם אכן אוכלם לכבוד שבת ומרגיש את קדושתה. אך אם השבת משמשת לו 'היתר' למלא את תאוות-האכילה שלו, מבלי לחוש את קדושת השבת, אף מאכלי השבת עלולים לגשמו ולרדת לתוך הרע.
וידוע הסיפור שהבעל-שם-טוב הורה פעם בשבת לתלמידיו לעצום את עיניהם והם ראו פתאום בעיני-רוחם שור חובש 'שטריימל'. הסביר להם רבם, שזו דמותו של יהודי שיושב ואוכל בשר-שור לכבוד שבת, אך במקום לחוש את השבת הוא מרגיש את בשר-השור, וידוע הכלל: "במקום שרצונו של אדם, שם הוא נמצא"…
משום כך היו חסידים נוהגים לומר: את כל המצוות צריכים לקיים בהידור, חוץ מהמצוות שהגוף הגשמי אף הוא נהנה מהן; בהן לא חייבים להדר…
