מעובד משיחות הרבי מליובאוויטש
על הפסוק "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", אומר המדרש: "יודע ה' ימי תמימים… כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים. בת כ' כבת ז' לנוי, בת ק' כבת כ' שנה לחטא". מפירוש זה עולה ששרה הייתה מושלמת הן במעשיה הטובים והן ביופייה.
החיבור הזה, בין שלמות במעשים טובים לבין יופי חיצוני, דורש ביאור. מדברי המדרש ניכר, ששלמותה של שרה "כבת ז' לנוי" אינה מבטאת את יופייה הגשמי בלבד, אלא גם את מעלתה הרוחנית של שרה אמנו. כיצד היופי הגשמי מבטא שלמות רוחנית?
חיבור הפכים
ביאור העניין:
החיבור בין הנשמה הרוחנית לבין הגוף הגשמי הוא חיבור בין שני הפכים. הנשמה היא אלוקית במהותה והיא עומדת למעלה משינויי הזמן והמקום. לעומתה, הגוף הגשמי כפוף למגבלות הזמן והמקום, וכפי שכולנו רואים, שינויי הזמן ותנאי המקום פוגמים בו.
כשרואים אדם, שהשנים שחלפו והתלאות שעבר בימי חייו לא השאירו על גופו את אותותיהם, הדבר מוכיח שאור הנשמה מאיר בו עד כדי כך, שגם הגוף מתרומם מעל מגבלותיו ויונק מנצחיותה ומאין-סופיותה של הנשמה.
זו השלמות המיוחדת שמציינת התורה על שרה אמנו – שאור נשמתה האיר בעוצמה כה רבה, עד שהדבר היה ניכר גם בגופה הגשמי.
מול האיום
בכלל, כשאדם נדרש להתמודד מול סביבה המתנגדת לאמונתו ולערכיו, יש שלוש אפשרויות להתמודדות מול מצב זה:
אפשרות אחת – הוא חי בתוך הסביבה ומעורב בה, ואפילו נוטה להיות מושפע ממנה, אך מכיוון שהחליט החלטה תקיפה לעמוד בניסיון, הוא מתגבר על השפעותיה. אפשרות שנייה – הוא מתנזר ומתנתק מהסביבה, וממילא אין לה שום השפעה עליו.
החיסרון בשני האופנים הללו, שבעצם הסביבה מאיימת על האדם, והוא נדרש לעמוד מול האיום, אם על-ידי החלטה נחושה ואם על-ידי התנתקות.
האפשרות השלישית היא – שהאדם מקרין סביבו עוצמה חזקה כל-כך, שהוא הופך לדמות המשפיעה על סביבתו, וממילא אין שום אפשרות וחשש שיושפע ממנה. זו השלמות העליונה ביותר, כשהסביבה אינה מהווה איום על ערכיו ועל דרכו של האדם, מכיוון שהוא משפיע עליה ומעצב אותה ברוחו ועל-פי רצונו.
כלי לאור הנשמה
גם בהתמודדות בין הנשמה לבין הגוף קיימות שלוש האפשרויות הללו:
אפשרות אחת היא, שהאדם מתמודד עם פיתויי הגוף על-ידי החלטות נחושות. הוא מצידו נמשך אחר תאוותיו של הגוף, אבל בכוח החלטתו ורצונו הוא מתגבר על הפיתויים.
אפשרות שנייה, שהוא מתנתק מענייני הגוף ומשקיע את עצמו בעניינים רוחניים. התוצאה מכך – לגוף ולתאוותיו אין שום השפעה על האדם, מכיוון שהאדם מנתק את עצמו מענייני החומר.
אולם בשני המקרים הללו הגוף נשאר מציאות נפרדת, שנושאת עמה איום על הנשמה, והנשמה נדרשת להתמודד מול האיום, אם על-ידי החלטות נחושות אם על-ידי התנתקות.
השלמות האמיתית היא, כשהאדם מגביר כל-כך את אור הנשמה, עד שהגוף מתבטל לגמרי אל הנשמה. במקרה זה נעשה הגוף כלי לגילוי אור הנשמה, עד שאין לו עוד שום שאיפות משל עצמו, והוא משתעבד לחלוטין למילוי שאיפותיה הרוחניות של הנשמה.
זו הייתה שלמותה של שרה אמנו – נשמתה האירה כל-כך בגופה, עד שגופה הגשמי נעשה כלי לגילוי אור הנשמה. ממילא ספג גם הגוף הגשמי מכוחה ומנצחיותה של הנשמה, ושינויי הזמן והמקום לא השפיעו עליו ולא פגמו ביופייה של שרה.
נמצא אפוא, שתיאור יופייה של שרה אמנו מבטא בעצם את יופייה הרוחני ואת שלמותה במעשים טובים ובחיי הנשמה, עד שהשלמות של הנשמה באה לידי ביטוי גם בשלמותו של הגוף.
