מאת הרב סימון ג'ייקובסון
בזמנינו, יותר מבעבר, אנשים מרקעים שונים מחפשים משמעות ותכלית לחייהם. אחדים פונים למדיטציה, אחרים ירכשו ספרים לעזרה עצמית, ינסו תרפיות למיניהן, דת, יוגה ופילוסופיות מודרניות כאלו ואחרות.
אך רבים אינם מודעים לכך שהתשובה העתיקה ביותר, ואף המנוסה ביותר לכל אותן תהיות ותעיות, ניתנה לנו כבר לפני למעלה מ–3000 שנה במעמד הר–סיני. והתשובה היא: התורה.
תורה היא מלשון הוראה. התורה וספוריה שבעיקרם הם סיפור חיינו, מהווים תבנית רוחנית שמאירה את השכבות המאד מורכבות של הנפש והנשמה היהודית. כל ענין בתורה משקף מימד אחר באישיות הניסתרת שלנו. התורה מלמדת אותנו כיצד למצות את עצמנו באמצעות המצוות ובהתאם לכוונת הבורא. אם אך נשכיל לפענח את צופן התורה, נמצא את המסר האישי שמיועד עבורנו.
תהליך קבלת התורה החל למעשה 49 ימים קודם שניתנה, היינו מרגע היציאה ממצרים. ימים אלו הוקדשו להכנה נפשית ונקראו מאוחר יותר, ימי "ספירת העומר".
בספר ויקרא (כג' טו') נאמר: "וספרתם… מיום הביאכם את עומר התנופה". העומר הוא מידת שעורים שהביאו בני ישראל כמנחה ביום השני של פסח, ומיד לאחר מכן החלו לספור ארבעים ותשעה יום במשך שבעה שבועות עד חג השבועות, שהוא היום החמישים – יום קבלת התורה על הר סיני.
גם לאחר חורבן שני בתי המקדש בהם הקריבו את העומר, ממשיכים בימינו לספור את העומר. מהיום השני של חג הפסח ועד חג השבועות, סופרים ימים אלו בסדר קבוע. בכל אחד מימים אלו, בסיום תפילת ערבית, יש לומר את הברכה "ברוך אתה…על ספירת העומר" ומיד לאחריה סופרים את מנין אותו יום.
מלבד עצם הזכירה של ספירת העומר המקורית, מבטאים ימים אלו את הצפיה הגדולה והכמיהה, של כל יהודי, לקבל את התורה בחג השבועות.
***
מהי המשמעות של ספירת ארבעים ותשעה ימים אלו, כציפיה וכהכנה לקבלת התורה? כיצד זה נוגע לנו כיום, ואיך מתקשר ענין זה להתבוננות בנקודות הנסתרות שבנפשנו?
התשובה טמונה בהבנה פנימית של ענין יציאת בני ישראל ממצרים.
המילה "מצרים" שפירושה גבולות ומיצרים, מייצגת את כל מה שמונע ובולם את הבטוי העצמי החופשי. לכן היציאה ממצרים משמעה שחרור מכל ההגבלות, וחירות אמיתית. לאחר היציאה ממצרים הכינו בני ישראל את עצמם מבחינה רוחנית, בהיותם במדבר, משך 49 יום, למאורע הגדול ביותר בכל הזמנים: מתן תורה למשה ולעם היהודי בהר סיני.
תקופה זו שמשה לתיקון ועידון עצמי. משך 49 יום העפילו היהודים שלב אחר שלב בסולם המידות לקראת היטהרות שלימה. אך גם לגבינו כיום, 3300 שנה מאוחר יותר, יש לתקופה זו משמעות גדולה ביותר בחיינו. כשם שהיינו עבדים למצרים, כך עלולים אנו להיות משועבדים להרגלים ולנטיות שונות, ומונחים על ידם.
ארבעים ותשעה ימי הספירה מלמדים אותנו לשלוט על הרגשות שלנו, וכיצד לעדן בהדרגה את התכונות העצמיות בדרך שמבוססת על האמיתות הנצחיות של התורה.
בתום תקופה של ארבעים ותשעה ימים, אנו מגיעים ליום החמישים – יום מתן תורה שהוא חג השבועות, אותו אנו חוגגים ב–ו סיון. כעת אנו במצב של התחדשות פנימית, כתוצאה מתהליך בו בחנו ופיתחנו כל אחד מארבעים ותשע המידות שבתוכנו. לאחר שמיצינו כל שניתן בכוחות עצמנו, אנו ראויים לקבל מתנה מן השמים, מתנה לה לא היינן ראויים קודם לכן מחמת מוגבלותנו.
עתה ניתנת לנו היכולת לגעת בקודש, ולא רק כיצורי אנוש מתורבתים בלבד, אלא כאנשים שקדשו את עצמם ומסוגלים להתרומם מעבר למגבלותיהם האנושיות. כדי להגיע לחרות עצמית אופטימאלית, חייב תהליך הספירה להמשך לאורך כל חיינו.
מידות הרגש שבספירה
למילה "ספירה" בעברית כמה פרושים. המקובל הנודע, רבי משה קורדוברו (הרמ"ק), כותב בספרו "הפרדס" שספירה משמעה הן "מספר" והן "סיפור". מילה נוספת מאותו שורש היא "ספיר" – אבן קריסטל שקופה ומאירה.
בכח הספירה להאיר את הבחינות השונות בחיים הרגשיים. ימים אלו מספרים לנו ספור – ספור נשמותינו אנו. התנהגותנו ומעשינו בחיים מונעים ע"י שבעת כוחות הרגש המכונים "ספירות". כל אחד מכוחות רגש אלו אף הוא מורכב משבע, ובסה"כ יוצרים ארבעים ותשעה צרופים של מידות ותכונות.
בכל יום מימי הספירה מאיר צירוף מידות שונה. לאחר תהליך ממושך בו תיקנו ועידנו את כל מיגוון הצרופים, אנו מוכנים למתן תורה.
מעתה אנו מחוברים לארבעים ותשעה צירופי המידות הקדושות מהן נובעות המידות האנושיות.
