בפרשתנו התורה מצווה לחייל היוצא למלחמה שאסור לו לפחד: "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם". הכיצד ניתן לצוות על חייל הנמצא בשדה הקרב, שרואה בעיניו צבא עצום, כלי נשק אדירים, פצועים ומתים, שלא יפחד? והרי אין לאדם כל בחירה על כך.
במכתב שכתב הרבי הצמח צדק לאדם שביקש עצה להתמודדות עם פחד, עונה הרבי שהאדם אכן לא יכול לבחור מה להרגיש, איך הוא יכול לבחור על מה לחשוב ולדבר, וכאשר יפסיק לחשוב ובוודאי כשיפסיק לדבר על הדברים הגורמים לו לרגשות שליליים, ידעכו הרגשות , ובמשך הזמן אף יתבטלו כליל.
הסיבה לכך שהסחת הדעת משפיעה על הרגש, כי המדות שבלב תלויות ומושפעות מכח ה'דעת' שבנפש, והדעת מביעה את עצמה על ידי המחשבה, ולכן כאשר האדם מפסיק לחשוב על כך, נעשה 'היסח הדעת' והמידה מתבטלת.
אבל הדבר הכי חשוב הוא לא רק להסיח את הדעת, אלא להזין את המחשבה בדברים משמחים, 'ולהראות בעצמו תמיד תנועות משמחות כאילו הוא מלא שמחה בלבו'. למרות שאין בליבו כן בשעת מעשה, אבל בסוף אכן ירגיש כך, כי למעשים יש את הכח להשפיע על הרגשות.
על זה צוותה אותנו התורה ואמרה 'אל ירך לבבכם', כלומר אל תהרהר ואל תחשוב בענין הפחד, וכשלא תחשוב על כך, יתבטל הרגש מעצמו.
(אגרות קודש אדמו"ר הצמח צדק חלק א' עמוד שכ"ב)
