השבת יחול תאריך משמעותי ביותר בתולדות עם-ישראל, תשעה באב. הצום שנועד לשמר את תודעת חורבנו של בית-המקדש, מקבל השנה נופך מיוחד בשל היותו חל בשבת, וממילא הצום נדחה ליום ראשון – עשרה באב.
ובכך רואים מעין קיום של נבואת הגאולה "צום החמישי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה". שהרי בתשעה באב, לא נשב על הארץ בקינון ומספד, אלא סביב שולחן השבת בזמירות והודאה.
אך כשמתבוננים בסיפור החורבן מגלים, שלא רק בתשעה באב החל בשבת זוכים לגאולה זוטא זו, אלא כבר ברגע החורבן – לפני כמעט אלפיים שנה החל נצנוץ הגאולה.
כיצד?
הנה:
על רגע החורבן מספרת הגמרא: "בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובין המעורים זה בזה. הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו".
עלינו לשים לב לדרך עמידת הכרובים בשעת החורבן – "מעורין זה בזה".
בגמרא יש מחלוקת בדבר עמידת הכרובים בבית המקדש, "חד אמר פניהם איש אל אחיו, וחד אמר פניהם לבית". כלומר לפי דעה אחת פנו הכרובים איש אל אחיו, ואילו לפי הדעה השנייה הם עמדו וגבו של האחד כלפי רעהו. הגמרא מתווכת בין שתי הדעות ומסבירה שעמידת הכרובים הייתה משתנה עלפי מצבו של עם ישראל: "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".
כלומר בשעה שהיהודים היו עושים את רצון ה', היו הכרובים פונים איש אל אחיו ומבטאים את אהבת הקב"ה לעמו, כפי שהרשב"ם מפרש: "דוגמת חיבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה". כך מצאנו גם במסכת יומא: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגלגלין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום".
אם כן, כאשר הכרובים פונים איש אל רעהו ("מעורין זה בזה") הדבר מבטא את אהבתו של הקב"ה לעמו ומוכיח שישראל עושים רצונו של מקום. איך ייתכן אפוא שברגע החורבן הנורא, כאשר הקב"ה שופך על בית המקדש את חרון אפו, יעמדו הכרובים באופן שמבטא אהבה וחיבה לעם ישראל?!
תורת החסידות מסבירה, שאף שבחיצוניות ובגלוי הגלות היא דבר רע ומר, הרי בפנימיותה צפון עניין נעלה ונשגב ביותר. בתוך הגלות מסתתרת הגאולה השלמה, הגאולה שאין אחריה גלות. מטרת הגלות היא זיכוך העולם וגאולת הניצוצות האלוקיים הפזורים בו, ועל ידי כך מכשירים את העולם לקראת הגאולה. בתוך כל הקשיים, הסבל, הצרות והרדיפות של זמן הגלות חבויה אותה תכלית נשגבה שמוליכה לבניין בית המקדש השלישי ולגאולה השלמה. הגלות דומה לזריעה, שאף שהזרעים נרקבים לפי שעה בתוך האדמה, הרי בתוך הריקבון וההרס מתרחשת הצמיחה שמביאה יבול הגדול עשרת מונים מן הזרעים שנזרעו בארץ. חורבן לצורך בניין.
גם חורבן בית המקדש הוא בבחינת 'סותר על מנת לבנות'. הרס בית המקדש השני נועד לבנות דבר גדול ונשגב לאין ערוך – את בית המקדש השלישי, שמעלתו עולה על הבית השני. בחיצוניות יש כאן הרס וחורבן, אבל בפנימיות העניין מסתתרים הבניין והיצירה.
לכן בעת החורבן פנו הכרובים איש כלפי רעהו, וסימלו את אהבת ה' לבניו. שכן בתוך החורבן הסתתרה אהבת ה' לעמו והרצון האלוקי להביאם אל הגאולה השלמה ואל הבית השלישי. בגלל חטאינו לא יכולנו להגיע לעלייה זו אלא על ידי החורבן והגלות, ועל כך אנו מתאבלים ומצטערים, ועם זה עלינו לדעת שכל מטרת הגלות והחורבן אינה אלא הגאולה בית המקדש השלישי.
עלינו לבטל את סיבת הגלות, עלידי תשובה ומעשים טובים והתחזקות באהבת ישראל, ובה בשעה יש לטפח את הציפייה לגאולה השלמה העיסוק בתורת בית המקדש ובתפילה ובתביעה מהקב"ה שימהר לגאלנו, תיכף ומיד ממש.
